*-*}Glitter{*-*

"למה את כל כך קשה עם עצמך??!"

"נכון... מגיעה לי כאפה גם ללחי השניה.."

*סוטרת*

מכירים את ההרגשה שיושב לכם איזה משהו בבטן ומנסה פרוץ, אבל אין מי שבאמת יבין מה הולך איתכם, לא משנה לכמה אנשים תספרו, איפה תכתבו או מה תגידו לעצמכם, זה לא מספיק, יש את הבן אדם הזה שהיה הכל בשבילך ואיי שם עמוק בלב עדיין נשאר הרוב בשבילך, ואם יש משהו שנוגע ללב, רק הוא יבין.

הX המיתולוגי, בחיי שלא דימיינתי אפילו לקרוא לך ככה... אבל המיתולוגיות אכן חוגגת פה, קרוב לשנה לא דיברנו אפילו, אולי כן, פה ושם... אבל גם השיחה האחרונה(לפי מיטב זיכרוני) הפכה לריב.

ועכשיו, אני מתפתלת על המיטה, המחשבות עליו פשוט רוצחות אותי, ואני לא יכולה יותר... אני לא יודעת מה לעשות.

אז למה לעזאזל מכל העולם, אחרי כל מה שקרה החלטתי לפנות אליך?  טלפתיה? קשה לי להאמין לך שגם אתה רצית לדבר איתי באותו הרגע.

אכן מגיעה לי כאפה אחת גדולה על הלחי השמאלי ואז לימני... ואפשר לחזור על הפעולה עד שאני אקלוט שכנראה עשיתי פה טעות איומה. לא הייתי צריכה לחדש איתך את הקשר, לא משנה לאיזו מטרה, הרי... זה בחיים לא יגמר, נכון? היית הכל בשבילי, ופה זה נגמר, וזה כל כך חשוב שתהפוך לכלום כי אחרת זה לא יגמר.

מגיעה לי כאפה ענקית, כי עכשיו, ציפור קטנה לחשה לי שלא טוב לך, ואני רוצחת את עצמי כי אני מרגישה שזה בטח בגללי, לא הייתי צריכה לפנות אליך.

כבר היה לי בלוג, 4 שנים בערך...

כבר יותר מידי אנשים קוראים בו, וכמה שזה אבסורדי לפתוח בלוג פיקטיבי הרי כל מה שאני אכתוב פה, הוא אמת הכי גדולה, הכי כנה הכי אמיתית שיש. והבלוג ההוא, שכל חיי מתועדים בו, הכל שקרים, רק כי אנשים אסורים קוראים.

כל מה שמבחוץ, הוא ההפך ממי שאני באמת, כל התוכן שתקראו, זאת אני.

תקראו את מה שיש בתוך הספר, ולא את מה שיש על הכריכה, ואם הורוד מפריע לעיניים... זאת כבר לא בעיה שלי.

הייתי חייבת לספר ולהוציא

שהייתה לי מערכת יחסים לא קלה במשך שנה וחצי. לא ידעתי ששברון לב יכול להרוס ככה בן אדם, או בעצם לבנותו מחדש?

הטראומה שעברתי גורמת לי להסתגר בתוך עצמי ולא לתת לאף בן אדם להיכנס לחיים שלי. החשש להשבר שנית כל כך מפחיד.

והנה התאהבתי, אני יושבת בצד, בפנים אני צורחת ומבחוץ אני שלווה ומדברת בנחת... רק כמו שאני יכולה, שחקנית לתפארת.

אולי באמת כדאי שאלך ללמוד משחק? אם אני כל כך טובה בלהעמיד פנים, אולי אני אפתח לעצמי קרייה פורחת.

אבל כמה אפשר לשחק דמות כשהאישיות רוצה לפרוץ החוצה להראות את האני האמיתי שבי, האני שרוצה בך ולא מסתייג, ובורח.

איך? הרי אני כל כך מפחדת שתשבור לי את הלב, אומנם, אתה כל כך כנה, אתה כל כך נראה אמין ולא מזיק. אבל גם ההוא ששבר אותי זכה בכל האימון שבי ולקח אותו איתו. אז מה לעשות?

אני אוהבת אותך, ובאה לי לצרוח את זה ברחובות!!! באה לי לצרוח את זה על אנשים שמתנגדים לזה שנהיה ביחד, באה לי לצרוח ושכל העולם ידע שאני אוהבת אותך, ואין כמוך. באה לי לתת לך הכל, עד פיסת הבד האחרונה, האגורה האחרונה, הכל, כל מה שיש לי הוא שלך. גם את הלב אתה יכול לקחת, גם ככה כולו תפור, קרוע ומשומש ואף אחד לא רוצה אותו, אולי תקח אותו אתה?

מסתבר שיש לי איזה חן בעיניים, כולם אוהבים אותם, אולי הן מספיק יפות גם בשבילך? תקח אותן אני לא צריכה... הן שלך.

אומרים שהשפתיים שלי מתוקות אך זמן רב לא היו בשימוש, כבר הוכחתי שאני עוד יכולה להתנשק, אז קח אותן, כל עוד לא הפכו לחמוצות.

הגוף הזה, כולו היה פעם גוש שומן גדול ועבדתי קשה מידי כדי שיראה מחוטב, הכל בשבילך, קח אותו, תהנה איתו...

הנשמה הזאת, המרוסקת לחתיכות של פאזל פזורים בפנים, אולי אתה תצליח להרכיב אותה מחדש כי אני לא יכולה לבד, ניסיתי. ואני עדיין שבורה מבפנים.

קח אותי, אני לא במצב הכי טוב, כמו אוטו שעבר יותר מידי קילומטראג', אבל זה כל מה שיש לי להציע בתמורה, אני תמיד יהיה שלך, תמורת חיבוק, נשיקה וחום שכל כל חסר לי.

קח אותי

כי אני אוהבת אותך