טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.

כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא
שנאמרה לפני שנים.

עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תילי מילים.

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גם אורח
מחזיר אל קו ההתחלה

ושוב את חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נמצא בתוך התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.

האווירה של ימי הזיכרון עוד לא עברה לי. הייתי בשוק מטקס יום הזיכרון במוסד. לא צפיתי את זה.

שנה הבאה יהיה עוד יותר טוב.

חוץ מזה אני בתקופה מוזרה שכולם מעצבנים אותי, בעיקר כל מי שממונה עליי, הבית ספר המטומטם הזה בעיקר אררררררררגגגגגגגג.

וגם החום הזה.. שונא תקיץ. שונא.

וכמובן מחכה לרגע שישבור את השגרה.

xo