לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


.

Avatarכינוי:  .Wind

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2012    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
26272829   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2012


לפעמים כבר אין לי כוח

בא לי פשוט שקט מוחלט

בא לי לעזוב תעולם הזה ולהשאיר הכל כמו שהוא, ללכת ולקבל תשלווה שלי

ושיתהפך העולם

אני מסתכלת על הקיר החלול הזה ופשוט בא לי לעצום תעיניים ולא לקום יותר

והכי מצחיק

שבכלל לא אכפת לי שזה הדבר האחרון שאראה

לא אכפת לי ללכת ככה

לא אכפת לי, אני כבר לא חושבת על כלום

המצפון מייסר אותי מהרבה סיבות

אבל הרצון הזה לפאקינג שקט

ללהפסיק לסבול

חזק יותר מהכל אצלי עכשיו

נכתב על ידי .Wind , 10/2/2012 21:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הכל בסדר


הכל בסדר

הכל פשוט מעולה.

 

האמת שאני שחקנית מדהימה...

אני יכולה לשמוע את הבשורה הכי מוחצת לב שיש, אני יכולה לשמוע משהו שיהרוס אותי עוד קצת,

ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. לא לשנות הבעת פנים, לא לכווץ גבות, לא למחוק חיוך. כאילו כלום לא קרה.

ואחר כך אני אחזור לפה כמו איזה מטומטמת לבכות על החיים שלי ועל עוד כמה מילים מכאיבות ששמעתי היום.

אני אחזור לביני לבין עצמי הזה, שרק אני רואה, וכשאחרי רבע שעה אצטרך לחייך שוב לבן אדם הבא שיראה אותי

אני אעשה את זה ובגדול.

 

שונאת את עצמי ככה.

שונאת את הפתטיות הזאת של להעמיד פנים שהכל בסדר ואז לבוא לכאן ולהגיד שכואב לי. כ"כ קיטשי.

אבל מצד שני, גם להפתח ולדבר על זה, זה ממש עלוב בעיניי.

הכי מתסכל שאפילו אני כועסת על עצמי.

אני אפילו לא יכולה להתנחם בעצמי או לחבק אותי, גם כשאני באה אל המפלט האחרון אני מקבלת יריקה בפרצוף

והפאקינג ביג דיל זה שהיריקה הזאת באה ממני. כל כך מתסכל.

אוח, אני אשכרה מעבירה על עצמי ביקורת כאילו אני חברה שלי. דפוקה.

אין לי עצבים כבר, בא לי לדפוק את הראש בקיר.

נמאס לי להיות כזאת מובסת ועצובה כל הזמן.

נשבר לי הפאקינג זין מעצמי, בא לי לתת לעצמי סטירה.

תשתקי כבר.

לכי תזדייני את והרחמים העצמיים שלך.

הלוואי ויפסיק להזיז לך כבר. הלוואי ותפסיקי לכאוב על כל דבר.

נמאס לי מההתפוצצות עצבים הזאת שני וחמישי

ולמה לעזאזל אני חוזרת לכתוב פה? סיכמנו שלא מדברים על כלום. חתמתי שתיקה, מה אני עושה?

לא רוצה לדבר, זה לא באמת עוזר, זה לא פורק כלום, זה לא טוב לאף אחד

ובכל זאת אני כותבת כאן.

כוסאמק ערס איתך.

 

הכל בסדר.

עוד 5 דקות אני אשכח מהפוסט העלוב והקיטשי הזה

והכל יהיה פשוט מעולה

נכתב על ידי .Wind , 6/2/2012 18:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יש לי ערק ופסנתר ואין לי אהבה בינתיים


זה היה אחה"צ ביום של שמש שכבר התחילה לרדת בשעות האלו. בטח סביבות 5-6 בערב.

הילדה הבלונדינית דופקת בדלת ואבא פותח. בטח לא מבדילה, ילדה קטנה, לא מרגישה עליו שהוא מסטול.

אבא קורא לי למטה, כל הקומה מלאה עשן וריח מסריח של ערק. אבא מתנדנד והפנים שלו נפולות, כמו כל פעם שהוא שותה. כמו כל יומיים כמעט.

הוא מבקש ממני לנגן לה בחליל כי למדתי אז, ואני ילדה קטנה הייתי, התביישתי בטירוף.

"די אני לא רוצה.. לא בא לי.." אבא מתעקש. לא באמת אכפת לו מה אני מרגישה. העיקר לרצות את הילדה הבלונדינית החמודה עם העיניים הכחולות.

אחרי דקות ארוכות אני מתייאשת ומביאה את החליל שלי מהחדר, מתייצבת במרפסת ומתחילה לנגן לה.

היא עומדת מולי עם העיניים הכחולות הגדולות והיפות שלה, מחכה לצליל הראשון, לא אכפת לה מה עברתי כדי שתשמע אותו.

אני מנגנת לה את הצלילים הצולעים שלי, כולי אדומה ומובכת, עצובה, רוצה לבכות, אבל אבא מתייצב מאחוריי, מוודא שעשיתי כמו שביקש.

ואני מנגנת לה.

לא יודעת איזה צלילים אלתרתי שם, אבל הם בטח היו גרועים. לא ידעתי לנגן טוב. לא רציתי לנגן טוב. רציתי לסיים ולעלות לחדר.

אני לא זוכרת מה קרה אחר כך.

מה שקרה לפני אני זוכרת טוב, כאילו זה היה אתמול.

ההשפלה, הבכי בגרון, הניסיון לרצות את האבא המסטול ותמיד לעשות מה שהוא מבקש. כי אם לא, לא יהיה טוב.

את הריח החריף של הסיגריות והערק אני זוכרת טוב. איך אפשר לשכוח? למעשה, אני עדיין זוכה להריח אותו פעם בכמה ימים.

רק דבר אחד השתנה, הפחד ממך. הוא כבר לא פחד, הוא נהפך לשנאה ולרצון לראות אותך נשרף מולי, אפילו לגרום לזה במו ידיי.

הרצון להשתיק אותך אחת ולתמיד, להפחיד אותך כמו שהפחדת אותי, להשליט בך טרור ולכווץ אותך מכאב. כמו שעשית לי כל הילדות שלי.

כמו שעקרת את הלב שלי מהמקום, תפסת אותו בידיים ומחצת אותו. אח"כ זרקת לרצפה ודרכת עליו.

אני שונאת אותך אבא. למרות שאתה אפילו לא ראוי לתואר הזה.

 

וואו, שנים שלא כתבתי משהו נורמלי.

הצלחת להוציא את זה ממני. הזכרון הזה הכאיב לי עד כדי כך ששברתי את חומות השתיקה שלי,

פרצתי את מחסומי הכתיבה והצלחתי לעלות על הכתב את מה שטמון עמוק בתוך הראש ובתוך הלב.

לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן. ואני גם בטח לא אעשה.

בטח לא אחזור לכאן לעוד חודש או חודשיים, תלוי מתי אשבר שוב.

תלוי מתי תהיה הפעם הבאה שתפיל אותי לרצפה, שתזרוק אותי עוד פעם לתהום ההיא, שתגרום לי עוד פעם לשותת דם מתוך שגעון, עצבים, כעס וכאב.

תלוי מתי תהיה הפעם הבאה שאמות מחדש בזכות האיש שהביא לי חיים.

אם אתה שואל אותי, אבא, הלוואי ולא היית מביא לי חיים בכלל.

נכתב על ידי .Wind , 5/2/2012 16:43  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Wind אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Wind ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)