טוב, לא בדיוק קרבית, תומכת לחימה. זה השם שהצבא נותן לכל מי שלא התגייס לקרבי, לא עבר הכשרה של לוחם, אבל נמצא באזור סיכון. "עזר ללוחמים". התפקיד שלי באחת הגזרות הכי חמות במדינה הזאת היא להציל את הלוחמים. ואולי להציל זה גרנדיוזי מידי, כי האדם היחיד שאני מרגישה שהצלתי דווקא לא היה בשטח, הוא לא היה פצוע ירי או רסס, למעשה הוא אפילו לא דימם. בסה"כ הוציאו לו את האפנדיציט. אפשר לחשוב, זו פרוצדורה שמבוצעת כל יום בבתי חולים. אבל בכל זאת.... עצם זה ששמתי לב לפרטים הקטנים, שעקבתי אחרי הכאב בטן שלו ארבעה ימים והכרחתי אותו ללכת לרופא שהפנה אותו לניתוח דחוף, זה מה שעשה לי טוב בלב.

אני יושבת בבית עם סיגרייה ביד ועיניים נפוחות. מרגישה שאני עדיין רועדת, למרות שזה הפסיק קצת. איך תמיד אני חוזרת בסוף אל דף האינטרנט הזה, שופכת אליו את הרגשות שלי כשאין לי עם מי לדבר. וזה לא שבאמת אין לי, יש לי המון חברים ואני אוהבת אותם מאוד. אבל יש לי את הנטייה הזאת, אולי בגלל שאני גם אחות גדולה, להיראות חזקה. שלא ידעו שגם אני נשברת לפעמים. זה חלק ממי שאני.

בפעם הראשונה שמת לי פצוע לא ידעתי איך להייחס לזה. אז לא התיחסתי. המשכתי כרגיל. חלק מהעבודה. מקצועיות נטו, לא? ככה אנחנו אמורים להיות, חובשים. לא להתרגש, לא לאבד את האשתונות, לשמור על קור רוח.

פצוע קל.... אם מישהו לא גוסס, הוא נחשב פצוע קל. ההגדרה היא שלא נשקפת לו סכנת חיים או סכנה לאבד חלק מהגוף, או שיתוק. אני מכירה אנשים שנחשבו "פצועים קלים". חלק באמת פצועים קלים, לא קרה להם כלום, הם פשוט היו שם או שבאמת רק חתך קטן או משהו כזה. ויש "פצועים קלים" שאמנם יחיו והכל ולא איבדו שום יד או רגל, אבל מכה להם שיקום ארוך של חודשים רבים, אולי אפילו שנים. אולי הם לא יחזרו לתפקד בדיוק כמו קודם. אולי דברים כמו לצחצח שיניים יהיה להם קשה עם ה"פציעה הקלה" שהייתה להם ביד. אנשים שבמשך חודשים יסתכלו סתם על מישהו שעושה מד"ס ויחשבו "לעזאזל, זה נראה כל כך קל... גם אני יכולתי לעשות את זה פעם". פצועים קלים...... ואיך בכלל אפשר לדעת בשטח? אם יש לי פצוע עם כדור שנכנס מהעכוז ויצא מהמפשעה אני באמת יכולה לדעת איפה הוא עבר בדרכו החוצה..? הרי ירי מרובה מסוג m-16 זה לא כמו שרואים בסרטים... נכנס מקדימה - יצא מאחורה. הנשק בנוי בצורה כזאת שיש מבנה ספירלי פנימי בקנה, והכדור נפלט ממנו כשהוא סובב סביב עצמו ונע קדימה, עם סטייה מסויימת. כשהוא פוגע בגוף הוא עלול לשנות את המסלול שלו. קליע יכול להכנס מבית השחי ולצאת מהבטן בקלות. זה לא משהו נדיר. בשביל זה נועדה הספירלה, ליצור יותר נזק. אני חובשת שאי אפשר באמת להגדיר פצוע בשטח. אין לנו את הכלים לדעת מה באמת הפציעה שהוא סובל ממנה, אפשר רק להעלות השערות ולהעזר במה שאנחנו רואים בעין, לא מעבר לזה, ואת הרוב אי אפשר לראות בעין.

כשהגעתי לחייל עם כדור בבטן לא חשבתי בכלל שהוא גוסס לי בידיים כרגע. בכלל לא חשבתי שהוא ימות. לא מלמדים את זה בקורס חובשים. הוא היה בהכרה, הוא דיבר. הוא לחץ לי את היד... הוא צעק. הוא נשם בסדר ולא שמתי לב להמון סימנים שדווקא כן הייתי צריכה לשים לב אליהם. סימנים שרק מאז שעברתי הכשרה נוספת למדתי באמת איך לזהות אותם. הרי, מי חשב בכלל שאני אראה פצוע ירי..? התגייסתי לטירונות 02 ומייד אחריה קורס חובשים כלליים. רק אני ועוד מישהי מהקורס הגענו לאזורי סיכון. כולם הגיעו לסתם מרפאות וחר"פים. מי חבש על זה בכלל..?

חשבתי שאני בסדר עם זה. אפילו אמרתי לאנשים שמפריע לי עצם זה שזה לא מפריע לי. כביכול בדיעבד.... כנראה שהדחקתי את זה בצורה לא מודעת. או שאולי הדחקתי את זה שאני מדחיקה... וכשמדחיקים דברים - הם צפים בסוף. אי אפשר לקבור כדור בבריכה, הפיזיקה תנצח בסוף.

והבית.... הבית תמיד היה המפלט. לבוא הבייתה, לאכול אוכל של אימא, לראות את החברים שלי, לצאת, לבלות, לעשות חיים.... לשכוח. לעשן ולשתות ולהתרכז בלעשות כיף. רק לא לדבר על דברים....... אבל זו רק התקופה האחרונה. פעם ניסיתי, אבל אנשים לא אוהבים לדבר על דברים כאלה, הם לא יודעים מה להגיד. קשה לי. באמת שקשה לי.תמיד כשחזרתי הבייתה הרגשתי שההורים שלי לא באמת מעריכים את מה שאני עושה בצבא, לא באמת מבינים. גם כשאמרתי להם "מת לי חייל היום" הם בקושי דיברו איתי על זה. אף אחד לא שאל אותי אם אני בסדר. ולא עובר יום שאני לא חושבת עליו! אפילו יום אחד. תמיד הוא צף לי במחשבות והמשפחה שלי בעקבותיו. מה הם חושבים, שזה קל לראות אנשים סובלים? שהיה לי קל להבין שבעצם אני ראיתי אותו גוסס..? ראתי אותו מתבוסס בדמו על הריצפה ליד הש.ג ולהצליח להתרכז בזה שהרופא לא פתח וריד כמו שצריך? להתרכז בזה שנקרעו לי הכפפות ולהצליח בכלל לחשוב על מחלות מדבקות ועל זה שאני חייבת להחליף ואסור לי להמשיך לטפל? להצליח להתנתק מזה שכרגע שוכב מולי על הריצפה ילד, ילד בן 19 שלא הצליח להתמודד עם החיים והחליט לשים לזה סוף? וקראו לי. התקשרו אלי. זה התפקיד שלי לבוא ולגרום לזה שהכל יהיה בסדר. ניסיתי לשאול אותו בערבית איך קוראים לו (אני יודעת מעט מאוד מילים בערבית. תמיד הערכתי קצינים שלמדו ערבית בגלל שהם בגיזרות כאלה), והוא רק המשיך לצעוק מילים שלא הבנתי, ולבכות ולרעוד ולהתקפל. והיה לי כל כך קל להתעלם מכל זה. ככה לימדו אותי. לזה הכשירו אותי. זו העבודה שלי. אחרי שהמסוק המריא וחזרתי לאמבולנס הרחתי פתאום את כל הדם, עוד משהו שלא שמתי לב אליו עד לאותו הרגע. הרגשתי בחילה. רציתי להקיא. החזקתי לרגע את הבטן שלי וחיכיתי שזה יחלוף. וזה חלף. והם סיימו לנקות את הדם הרב שנשפך ממנו על מיטת החולים, העמסנו אותה בחזרה לאמבולנס ונסענו להמשיך את שיגרת היום.   

עברה כמעט שנה מאז.

נראה לי שתמיד ידעתי שאני מדחיקה את זה. ידעתי שמתישהו זה יצוף ואני אהיה חייבת להתמודד עם זה. שלא יכול להיות שבנאדם נורמאלי יעבור כזה דבר ולא ירגיש כלום. מה אני, מאבן? אין לי רגשות? הרי זה ידוע לכולם, וגם אני מודעת לזה, שעם כל החזות החזקה שאני מנסה להציג אני רגישה. ובעצם זה לא ידוע לכולם. רק למי שבאמת מכיר אותי.

ועכשיו הסמים..... זה מה שמעניין אותי. פתאום, כשהמפשחה שלי גילתה את זה אז הם חוזרים להתערב לי בחיים. אחי הגדול, שבקושי מדבר איתי אי פעם וגם כשאנחנו מדברים זה סתם סמול-טוק, נזכר שהוא אחי הגדול ובגלל שהוא ראה אותי מעשנת בבית עם חברים בזמן שההורים בחופשה הוא החליט שהוא לא נותן לי את האוטו ומתחיל לי את שיחת ה"גם-אני-הייתי-כזה-כשהייתי-בגילכם" ו "יש-דברים-שאתם-לא-מבינים-עדיין", וכל זה ברבים כי הוא אמר את זה גם לחברים שלי. היום סתם הייתי עם חברה במטבח, הכנו ארוחת צהריים, והוא נכנס ואמר לה שלא מעשנים אצלנו בבית. פתאום הוא נזכר שהוא אחי הגדול והוא צריך לשמור עליי, אבל כשגדלתי הוא בכלל היה בחו"ל. אני יודעת שהוא היה רוצה שנהיה קרובים והוא לא יודע איך לגשר על הפער, אבל אני מצטערת, זה קצת מאוחר מידי עכשיו, וזו בטח לא הגישה. כשאחותי הגדולה גילתה שאני מעשנת היא אמרה לי שכדאי לי להחליט אם אני באמת רוצה לעשות את זה רק כשאהיה אחרי הצבא ואבין יותר ושבצבא לא כדאי כי זה סיכון גדול ושבכל מקרה שאני אעשה את זה רק מידי פעם ולא באופן קבוע. היא דיברה איתי מהלב ואמרה לי איך זה השפיע עליה. דיברה איתי בצורה בוגרת. לא באה ואמרה לי "אין אווטו", כאילו שזה ימנע ממני לעשן או לחלופין יגרום ל להקשיב. מה הוא חושב לעצמו..? שהוא יכול לעשות בעיות כל החיים שלו ואז בגיל 28 כשהוא סוף סוף מתחיל להתייצב ומתחיל ללמוד ונהיה רציני אז הוא יכול לבוא ולשפוט אותי על דברים שהוא בעצמו עושה ועוד לדבר איתי כאילו שאני ילדה קטנה? כשאמרתי לו שמת לי חייל היום לא היה לו מה להגיד, ועכשיו פתאום הוא יכול לחזור ולהיות אחי הגדול. אפילו שאני ואימא שלי התקרבנו בשנים האחרונות, וגם אבא שלי מנסה, למרות שקשה לי לראות את עצמי מצליחה לדבר איתו באמת, אני מרגישה מבודדת בבית הזה. אחותי הגדולה גרה בחו"ל ואחותי הקטנה היא מה שמעציב אותי הכי הרבה. פעם היינו חברות הכי טובות. היום קיבלתי את הרישיון החדש בדואר, והיא פתחה את המעטפה לראות. כשהיא שמה אותה בחדר שלי היא כתבה עליה "אני מצטערת שפתחתי לך את הדואר אבל הייתי סקרנית לראות את הרישיון". ממתי אכפת לי שהיא פותחת לי את הדואר? ממתי אני מסתירה ממנה דברים? היא הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה החיים שלי. היא הייתה הכל. ומאז החבר המטומטם הזה, כבר שנה שלמה שהיא משתנה. יש לה את החבר הכי ערס ומעפן שראיתי בחיים, גם החברות שלה וההורים שלי לא אוהבים אותו והיא עיוורת, לא אכפת לה מכלום. וניסיתי הכל, באמת שניסיתי. דיברתי עם החברים שלה שלא יתרחקו ממנה למרות הקטעים שהיא עושה, פחדתי שהיא תישאר לבד, שהוא ירחיק אותה מכולם, וזה באמת מה שקרה. בזמן האחרון היא התחילה להבין את זה שהיא לא יכולה להיות איתו וזהו, היא חייבת חברים, חברות עוד אנשים חוץ ממנו בחיים שלה, והוא כל הזמן מנסה לכלוא אותה. יש כל כך הרבה סיפורים ששמעתי מחברות שלה על איך שהוא מתנהג ואיך שהוא מדבר אליה ועל זה שהוא שותה כמו דג ועל כמה שהיא הייתה בוכה בגללו, והיא לא הצליחה להבין..... הייתי מדברת איתה והיא הייתה אומרת לי "אבל מה הוא עשה לכם? אתם בכלל לא מכירים אותו" והיא לא הצליחה להבין שמי שפוגע בה פוגע גם בנו, ואנחנו נשנא אותו גם מבלי להכיר אותו בכלל, כי זה לא חשוב מי הוא, מה שחשוב זה איך היא איתו ואיך היא מרגישה. אם היה לה חבר שלא הייתי אוהבת במיוחד אבל הייתי יודעת שטוב לה זה דבר אחד, אבל יש דברים שלא מקובלים בעיני, ועובדה שאת כל החברים שהיו לה לפניו דווקא אהבתי. והיא כל כך שונה.... איך שהיא מתנהגת, הצורת מחשבה שלה... ממש תיכנתת אותה כרצונו. אני שונאת אותו על זה. שונאת אותו על זה שהוא לקח אותה ממני. שונאת אותו על זה שהוא מצליח לשלוט גם בי בדרך עקיפה. ידיד הכי טוב היה חבר שלה פעם, כולה לאיזה חודשיים, לפני שנה וחצי. איזה יום הוא ראה אותו אצלנו והתחיל לריב איתה כאילו שהיא הזמינה אותו או שעצם זה שהוא אצלנו קשור אליה בכלל. אף פעם לא הפריע לה שאנחנו בקשר עד שזה עיצבן את חבר שלה, ועכשיו היא לא מוכנה שהוא ייכנס אלינו הבייתה ופתאום זה בכלל בגלל שלא נוח לה לידו והיא לא רוצה להיות בסביבתו. זה שלי לא נוח בסביבת החבר שלה ושכשהוא אצלנו במטבח אני מחכה בחדר שלי עד שהם יכנסו לחדר שלה כדי לצאת החוצה בגלל שאני לא רוצה לראות אותו - זה לא משנה בכלל. כי הוא חבר שלה, הוא הרבה הרבה הרבה יותר חשוב מאשר איזה ידיד שלי, נכון? גם אני לא רוצה את היצור הזה אצלי בבית. גם לי לא נעים לראות אותו וגם אני לא מרגישה נוח בסביבתו. אבל למה להתחשב בי? אני צריכה להתחשב בה, כל הזמן, אם לא היא נפגעת וכועסת עליי ואז היא אומרת שבגללי הקשר שלנו נותק ושכל מה שמעניין אותי זה סמים. האמת היא, שאני כבר התייאשתי. אני כבר לא מנסה להיפגש איתה בסופי שבוע, ולא מנסה למצוא זמן לצאת איתה לבד, כי כבר לא כיף לי איתה. כי תמיד אחת מאיתנו מתחילה לצעוק על השנייה ותמיד אנחנו לא מסכימות על משהו. חשוב או  לא חשוב ככל שיהיה. אני רואה את המשפחה שלי מתפרקת. אני חושבת על אחותי לבד שם בחו"ל.... "אמנות או נמות" היא כותבת לי. אני גאה בה שהיא מנסה להגשים את החלום שלה ושהיא סובלת כל כך ומנסה להצליח בכל זאת. אנשים שומעים שאחותי גרה בחו"ל ישר עולה להם לראש חו"ל = מאושרת. אבל האמת המרה היא שלא קל להחיות לבד. היא לא נסעה לטייל. אלה החיים שלה. והיא שם לבד. בלי בן זוג, בלי משפחה, בלי חברות טובות שיהיו איתה, ולא רק במסנג'ר. אנחנו בקוי מדברות כי אני בחיים לא בבית וגם השעות הפוכות לגמרי, אז לא יוצא...... אני שונאת להגיד שלא יוצא. מה שבאמת רוצים יוצא. ואז אני כועסת על עצמי שאני לא מדברת איתה מספיק.

כל כך עצוב לחשוב שכל כך ניסיתי לשקם את הקשר עם אחותי ולא הצלחתי, ועכשיו כשהיא מנסה אני כבר לא ממש רוצה. היא נעלבת מכל דבר שאני אומרת לה, וכשהיא אומרת לי משהו מעליה אני בולעת את הרוק וממשיכה הלאה. אני חושבת שאין דבר נוסף בעולם שגורם לי לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה. תמיד יש לי מה להגיד ואני גם תמיד אומרת, אבל זאת אחותי, וכשהייתי קטנה תמיד אמרו לי "תוותרי לאחותך, היא יותר קטנה". אז אני מוותרת. מוותרת על הכל. שתעשה מה שהיא רוצה, שתלך עם מי שבא לה. אם היא לא מסוגלת לפתוח את העיניים ולראות באיזו מין מערכת יחסים היא נמצאת ועד כמה היא מנפחת דברים ומוציאה מפרופורציה אז אין לי כבר מה לעשות. אני מרגישה שניסיתי הכל, ולא וויתרת במשך המון זמן למרות שמה שקיבלתי ממנה זה רק חרא. הייתי חוזרת הבייתה אחרי 21 והיא בכלל לא הייתה יודעת שאני באה הבייתה באותו סופ"ש. הייתי רוצה לצאת איתה והיא עם החבר, למרות שהיא נפגשה איתו כל יום במהלך ה-21 יום האלו, כשאני הייתי בצבא,  עושה את העבודה שלי, שאין לה ממש מושג מה היא ובמה היא כרוכה.

אנחנו גדלים במדינה הזאת ויוצאים לא נורמלים. אין פלא שאומרים שאנחנו דור דפוק, התרגלנו שדם זה בשיגרה ופיגועים זה רגיל ואנשים מתים זה משהו יומיומי. וגם אני גדלתי ככה. ותמיד אני צוחקת על אנשים מוחצנים ריגשית, אומרת להם שהם גדלו בצמר גפן וחושבת לעצמי שבטח יהיה להם קשה בחיים כי הם לא התחשלו מספיק. והנה אני, עם כל הסו-קולד כח נפשי שלי, מתפרקת מול מחשב, כותבת על דברים שרציתי לומר ולא מצליחה להפסיק לבכות (בשקט, שאף אחד לא ישמע).