Cry for the moon

ובתהום רבה סקרתי, והחרשתי, והרהרתי –

הרהורים שפה בן-חלד מעולם עוד לא הרהר.

אפלה – ולא נאורה ; דומיה – ולא נעורה ;

ופתאום השם "לנורה" את שלות הליל נקר.

את השם אני לחשתי : הד באופל התנער –

   הד באופל, לא יותר.

וחזרתי דום לשבת, ולבבי אכל-להבת –

ופתאום שנה הדפק, אך כעת מצד אחר.

אז אמרתי : "זה הרוח מנדנד תריס פתוח –

על הקיר מקיש הלוח : סוד הכשף מתברר.

חלוני אפתח אביטה, והכשף יתברר –

   זה הרוח, לא יותר."

הרימותי את מסגרת החלון – וגדל-תפארת

בא עורב ישיש כנצח – בא גבוה וקודר,

בא יהיר כלורד בריטני, בקידה לא ברכני,

והמריא לו זכורני, לתבנית תחת-הנר –

לתבנית של ראש אתונה על קירי באור הנר –

   שמה נח – ולא יותר.

בעינים בו דבקתי ומתוך עצבי שחקתי –

על גאות פניו שחקתי והתלתי בו לאמר :

"כרבלתו מקצת נקרחת, אך לבו הוא לב אל-פחד,

אלופי מעמק שחת בו הליל שליט ישור !

מה שמך בין שרי-תפת, שם, באופל גיא עכור ?"

   ויקרא : "אל עד-אין-דור."

כה אמר – ברור שמעתי, ותמוה לו תמהתי,

אם-כי טעם לא הבנתי – לא יכולתי עוד לפתור :

מי שמע כי בוא תבאנה כנפי-טרף תוך-מעונה ?

מי על סמל ראש אתונה, כה בליל, חזה ציפור –

עוף מוזר, קודר כחושך, עז-מראה, קדמון, שחור

   ונקרא "אל עד-אין-דור" ?

אך לא זע, לא ראש הניע, ואחרת לא הביע –

כי אולי בזאת לבהו נשתפך עד המקור.

נח קפוא על האנדרטא – ולחשתי : "למה באת ?

כי מחר מבית-צרתה עוף תעוף אל אור ודרור –

כתקוות, כאח ורע, נוס תנוס  אל אור ודרור".

   הוא קרא : "אל עד-אין-דור".

נזדעזעתי – כי הפעם בא אמרהו אמר-טעם –

ואמרתי : "בעליך למדך ביום מצור –

איזה דך נואש מסבר, מעונה יגון ושבר,

שצמא שלות הקבר ופרש מגיל ואור –

שחדל שירי תוחלת, עד היו למזמור

   המילים "אל עד-אין-דור".

בעינים בו דבקתי ומתוך עצבי שחקתי,

וכסא סגול כוננתי מול הנר והציפור,

ונשענתי, נלאה-רוח, לקטיפת כריו לנוח,

והוספתי דום לשוח עם נפשי, צמא לפתור –

מה ניבא לי האורח המוזר והשחור

   בקריאת "אל עד-אין-דור" ?

דום חקרתי והרהרתי, דום בזיו עיניו סקרתי ;

מבטו לעמקי-נפש חדרני עד לבעור.

חזיונות ללא הביע ... דמיונות ללא הגיע ...

על כסאי לאט הרתיע נר השמן גלי-אור –

הוי, א ו ת ה על כר המשי הסגול בגלי-אור

   לא אראה – אל עד-אין-דור ...

הס ! מה זה ? הקטורת ריח ? הד כנפי אראל פורח ?

רחשן אזני מרגשת, אם עיני סגי-נהור !

"לא נדני אל עדנה – זה צירו מביא לי הנה

כוס מרגוע – תן-נא, תן-נא, כי ארוה ובל אזכור –

תן למחות זכון לנורה – תן לשכוח ולשכור ! "

   סח העוף : " אל עד-אין-דור".

"עוף-כנף או שר-של-מטה, כנביא עונה לי אתה !

ויהי-מי שהטילך, אם סופה או צר שחור, -

כי-על-כן נדחת הנה – לנוותי שסר  ממנה

גיל ואושר, ויכסנה ליל-צלמוות, - בי אמור :

היפרח צרי הישע ? האמצא את הר-המור ? "

   ויקרא : "אל עד-אין-דור" .

"עוף-כנף או שר-של-מטה, מעני נביא נתת !

נא חנני, והודע-נא ללבי רווי ממרור,

אם מקבר אעבורה אל גן-עדן, המסתורה

בו תופיע לי לנורה, בת-אלמות, עלמת-אור –

אם אראנה ברקיע מזהירה בנזר-אור ? "

   ויקרא : " אל עד-אין-דור ".

"צא ולך, שטן !" רעמתי בחרון אפי, וקמתי –

"שוב לסער, שוב לתופת – שם יאה לך מדור !

אל תשאיר נוצה שמתה – אות לשקר זו נבאת !

אל ביתי פרצת פתע והבאת בו מגור –

אל תפריע, צא, עזבני ערירי בדמי ודרור ! "

   ויקרא : " אל עד-אין-דור ".

ונשאר, נשאר נטוע – לא ינוע, לא יזוע,

לא יסור מראש אתונה ולנצח לא ימור ;

ומבט עיניו מביע חלומות שטן מריע,

והנר אותו מגיה ומרתיע צל שחור ;

ונפשי לאור וחופש מהכתם השחור

   לא תקום – אל עד-אין-דור !