יום, ועוד יום, ועוד יום... עכשיו אני מאה אחוז תרנגולת מרוב שאני דוגרת על הכיסא. כבר אין לי כוח לעשות כלום, גם לא דברים שאני נהנית לעשות. אני מאוד נהנית מלשחק ולרבוץ ליד המחשב כמו תמיד, אבל אני כ"כ רוצה לצאת החוצה, ומרגיז אותי לחשוב שכל יום שבו לא היו באשדוד טילים בכלל הוא מבוזבז מבחינתי, שיכולתי לצאת החוצה ולראות אנשים שלא ראיתי או שמעתי כל-כך הרבה זמן.
אני לפעמים יוצאת החוצה עם ההורים כי הם לא רוצים להשאיר אותי לבד בבית. זה נחמד לנשום אוויר, אבל יש את ההרגשה המחניקה הזאת כשאתה נמצא עם בנאדם יותר מדיי? כזאת.
וברגעים כאלה בד"כ מרוב הכל מתחילים לחשוב על דברים שלא במיוחד רוצים לחשוב עליהם. אז זה מה שיצא.
זו בטח השריטה הישנה עוד פעם חוזרת, אבל התחלתי לחשוב על זה שוב. גם אם אני מתנהגת כאילו לא אכפת לי מה חושבים, בסוף מסתבר שכן. כמעט כל דבר שאני עושה נובע מזה. אני גם לא רוצה שיהיה אכפת לי, וחשבתי שאני יכולה להתרחק מזה, אבל זה כל הזמן חוזר. אני גם לא אוהבת לנתח את עצמי כל הזמן, אם אני בסדר ואם אני לא, אם הייתי צריכה לעשות את זה או לא, אם לשפר את עצמי או לא. אפילו שאני צריכה כי אני רחוקה מלהיות אדם טוב, וכי אני רוצה להיות.
אני לא עושה כלום כל היום, שום דבר. ואני עדיין כל-כך עייפה.
מחר המחנכת שלי אמורה לבוא לביקור בית יחד עם היועצת. ועל הבוקר. השד יודע למה. אז אני אצטרך לסבול את פרצוף הג'יפה שלה ולדבר, למרות שבאמת לא בא לי. אני שונאת להתרגז כי קשה לי להחזיק את עצמי. במיוחד לאחרונה.
[יס, לא מצפה שמישהו יגיב על זה, רציתי לשפוך]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
