"קבוצות בטיפול נועדו לתת תחושה של תמיכה" כך לפחות ניסה לטעון המטפל שלי בפקפוק קל בעצמו....
כמובן שהקבוצה שלי תיהיה מלאה באנורקסיות, כמובן שרובן המוחלט יהיה במשקלים קיצוניים, כמובן שכל מה שהן ידברו עליו זה שאין להן מחזור\ הן רק התחילו לקבל מחזור\ כמה הן מפחדות לקבל מחזור, כמובן שהן ינהלו שיחות של אני שמנה וכולכן רזות לא את שמנה וכולכן רזות ולמי קר כי היא רזה, כמובן שיהיו שאר דיבורי אנה על אוכל וכו'... ואני, אני במשקל תקין גם אם בקו הגבולי התחתון שלו, מנסה כבר לא לנהל דיונים כאלה, חושבת שאין צורך לרדת עוד הרבה, שרובן ניראות רע וחולה, מקבלת מחזור גם אם לא סדיר, מנסה לצאת.... מנסה אבל מוצאת את עצמי מוקפת במקום הזה ולכן גם במקום הזה שבו כל כך רע, שאין לי שליטה על עצמי, שכואב וטובע ופתאום ההרס מזדחל, קר ומצמרר במעלה העצמות.
משבר.
אבל נלחמים.
בנתיים מנסה לצמצם את הטווח בין לא לאכול ולאכול ולהקיא... הצלחות קטנות בונות דרך להחלמה, לא?
אז היום, היום אכלתי ממש בריא והגעתי ל 00:00 עם 1300 קלוריות [שזה המון שאת חולה ולא מספיק שאת בריאה, כן?] לאורך כל היום היה לי מחשבות על בולמוס שניסיתי לתרפד, אחרי העבודה [ב 23:00] ניכנסתי לחנות, הסתכלתי ויצאתי... בידיים ריקות! בבית ניסיתי לאכול חטיף אגוזים קטן עם כוס תחליף קפה... אבל אכלתי אח"כ עוד 200 גרם סוכריות גומי עם תחליף קפה נוסף... סך הכל זה היה הבולמוס, הסוכריות, פחות מ 800 קלוריות. פעם לא הייתי אוכלת את זה ביום. היום אני מחזיקה ולא מקיאה. כל היום יצא לי 2200 קלוריות. זה אומנם הרבה מאוד בשבילי [למרות שהדיאטנית טוענת שזה מה שאני אמורה לאכול ביום שאני מתאמנת] אבל לא חריגה מוגזמת ולא משהו שאני יעלה ממנו במשקל.
מחר יש לי סדנא של רקדנים כך שאני יתאמן פי שתיים ממה שאפילו אני רגילה ואני לא באמת אוכלת בימים כאלה יותר אז זה יתאזן.
מנסה ממש להרגיש שזאת הצלחה ולא כישלון...
אז ככה, המוטיבציה של הפוסט הזה תתחיל בתרגילים לרווח ביריכיים כמו ש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
