סיפור אהבה

טוב, ככה, ראיתי שהייתן מאוד נחמדות בתגובות.

את הפרק גמרתי היום והחלטתי להעלות אותו כבר :]

קריאה מהנה, מקווה שתגיבו כי זה ממש מעלה ת'מוטיבציה שלי לכתוב. D:

-"תציגו את עצמכן?" חגית אמרה-שאלה.

-"שלום, אני טוהר" אמרה אחת מהן בהתרגשות.

-"רוצה לספר לנו על התחביבים שלך?" חגית התערבה שוב, טוהר שתקה.

-"קוראים לי אוֹפָּל" אמרה אופל באדישות, רק כדי להציל את המצב.

-"מה, אתן תאומות?" שאל ילד בשם רועי, מבולבל, "מזה אני כבר לא זוכר מי זו אופל ומי זו טוהר" רועי, הכי צבוע ומציקן בכיתה, הוא תמיד מחפש איך למשוך תשומת ליבם של כולם.

-"מה אתה אומר..." אופל חצי שאלה – חצי אמרה, "איזו תגלית, ראית טוהר? הוא חושב שאנחנו תאומות..." היא אמרה בגיחוך.

 האמת, שגם אני לא זכרתי, זה היה מבלבל מאוד, הן היו דומות שתי טיפות מים, רק שאחת מהן נראתה אדישה כזאת, קשוחה, מזכירה קצת פריקית. השנייה נראתה מאושרת כזאת, נרגשת.

הייתה לי הרגשה שאנחנו הולכות להיות חברות מאוד טובות.

"בטח תרצו לשבת יחד נכון?"  היא שאלה בחיוך מזוייף, צבועה.

"אממ... שבו בבקשה בשולחן שם בסוף הריק" אמרה חגית.

השולחן הזה הוא לפניי, אני אוכל להכיר אותן.

טוהר ואופל הלכו זו אחר זו לשולחן והתיישבו בשקט, לא יכולתי להבין מה הן חושבות, אבל יכולתי לראות עליהן שמעבר להתרגשות יש בהן עצב שקשה לפרש, אפילו לי.

'היי, אני ים, מקווה שיהיה לכן טוב פה, אם תרצו אני מתנדבת לעשות לכן סיבוב בבצפר :]'

כתבתי על פתק ושלחתי אותו לשולחן של אופל וטוהר, אני לא יודעת מי מהן בדיוק פתחה אותו, אבל לאחר כמה שניות אחת מהן הסתובבה והנהנה לי לחיוב עם ראשה, זו כנראה הייתה טוהר.

השיעור היה כ"כ משעמם שהרשתי לעצמי להניח את הראש ולהירדם, עצמתי את עיניי כשפתאום הרגשתי יד חמה ורכה מלטפת לי את הראש, תיארתי לעצמי שזה דור.

השארתי את ראשי על השולחן והבטתי על דור, הוא חייך אליי ואני אליו.

אני כ"כ אוהבת אותו, רק לראות אותו מחייך עושה לי טוב.

"לא לישון" הוא לחש לי.

ונזכרתי במה שאמרתי לו בבוקר, שאני רוצה להתחיל ללמוד, הרמתי את ראשי לאט, ובדיוק

נשמע הצלצול.

"מה יש לנו עכשיו?" שאלתי את דור.

-"אממ... שנייה" דור אמר והציץ ביומן שלו, "לשון והבעה" הוא אמר בחיקוי של המורה עמליה.

-"זה אומר שאפשר ללכת עכשיו" אמרתי לו בזמן שאני קמה ומחייכת לו.

הוא, ואני בטוחה שכל הכיתה שונאים את עמליה שנאת חיים.

התכוונתי לצאת מהכיתה ונזכרתי באופל וטוהר, קראתי להן במהירות והן באו אחרי.

"אז היי, כמו שאמרתי אני ים, נעים מאוד להכיר" אמרתי בחיוך.

-"שלום ים אני טוהר" היא אמרה בשמחה, "וזו אופל..." היא טרחה להזכיר לי.

-"כן, אני יודעת" אמרתי, "אז... אתן רוצות שאני אעשה לכן טיול קצר? רק כדי להכיר את המקום בכלליות?" שאלתי בנימוס.

-"אני אשמח, ואני בטוחה שגם אופל" טוהר אמרה, באמת שלא הבנתי למה טוהר עונה בשביל אופל, אבל אלו פרטים שפחות חשובים לי עכשיו.

-"אוקי, רק רגע" אמרתי להן ובדקתי שאין מורה בסביבה, "דור? בוא!" צעקתי במהירות לתוך הכיתה והתקדמתי למדרגות, מזווית שאף מורה לא תראה אותנו.

לאחר כמה שניות הוא בא, "היי" הוא אמר להן בחיוך.

-"היי" טוהר לחשה, מעניין, עד לפני שנייה היא הייתה נרגשת ונמרצת.

-"תכירו, זה דור" אמרתי.

-"נחמד להכיר" הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד,אך הן לא שיתפו פעולה.

-"כן, גם דור חדש פה" אמרתי להן בחיוך.

-"זה...זה... זה בסדר? זתומרת, ככה... ללכת.. מה עם ה-" טוהר התכוונה לשאול אך קטעתי אותה, "זה בסדר, עמליה גם ככה חוזרת על אותו החומר כבר מתחילת השנה... אני בטוחה שתצליחו להשלים את השיעור הזה" אמרתי לה.

-"טוב..." היא אמרה במן אדישות מסוימת, לרגע חשבתי שהיא אופל, אבל לא.

הצגתי לטוהר ואופל את בית הספר והמקום האחרון, המדשאה, המקום היחידי בביה"ס שיש בו דשא, חוץ מעוד מקום מבודד מאוד שכמעט ואין שם איש, ישנו שם רק עץ זקן.

התיישבנו על הדשא ושתקנו. "אז, תגידו, מאיפה אתן במקור?" שאלתי אותן כדי לשבור את השתיקה.

-"סתם איזה חור, אני מניחה שאת לא מכירה" אמרה אופל.

-"בואי נבדוק את זה..." אמרתי בחיוך.

-"קרית מלאכי?" היא חצי-שאלה.

-"אה כן, זה דרומה מכאן נכון?" שאלתי.

-"כן, סתם איזה חור מסריח, כולם שם מגעילים" היא אמרה בלחש.

-"מזתומרת מגעילים?" שאל דור פתאום.

-"זה... זה קשה להסביר צריך להיות שם, ילדים ברברים, משפילים, מעליבים ומרביצים. כמעט הכל שם מזוהם הכל זורקים על הריצפה, שורפים שם" היא הסבירה.

-"שורפים?" דור שאל, עדיין לא מבין.

-"כן, שורפים, פחים, ספסלים..."

-"וואו" לחשתי, "פה לא תראו דבר כזה, לפחות מרוב הילדים" אמרתי בחיוך, קצת בקול רם יותר.

לא ידעתי בדיוק למה הם עברו או אם היה להן שם טוב או רע, אבל לפי הבעות הפנים שלהן בזמן השיחה הבנתי שהן סבלו שם. סבל, משהו שלא הכרתי, לא הכרתי באמת.

רציתי לעזור, אבל לא ידעתי איך, קיוויתי שעצם החברה שאני נותת להן עוזרת.

לפחות בנתיים.

אני יודעת שזה לא שינוי מיוחד,

אבל החלטתי לשים לכן פרק יום לפני > <

הפעם.

-"נכון שזה מגניב שרק שירותים ומקלחת מפרידים בין החדרים שלנו? ולשתינו יש דלת אחרת לאותה מקלחת, זה כ"כ מגניב..." אמרה טוהר בלי קשר, היא עדיין לא עיקלה שהן הולכות לגור בבית כ"כ גדול!, היא לא הייתה רגילה לזה, רק אופל, אמא והיא.

-"כן-מגניב" אמרה אופל באדישות וכיסתה את עצמה, עוצמת עיניים, "לילה טוב טוהר" היא אמרה בניסיון לרמוז לה לשתוק.

השעון המעורר צילצל, אופל שלחה את ידה לעברו וכיבתה אותו.

-"ממ.. מה השעה?" שאלה טוהר בנימנום.

-"השעה שתקומי" אמרה אופל לטוהר.

-"מה? לקום?" שאה טוהר וקפצה מהמיטה, "נכון!, היום מתחילים את הבצפר!" היא אמרה בהתרגשות.

-"כן... אם את אומרת..." אמרה אופל באדישות האופיינית לה.

אופל כמה מהמיטה בעצבנות בזמן של טוהר מקפצת מול עיניה משמחה.

'כמה אנרגטית הילדה הזאת יכולה להיות?' אופל שאלה את עצמה בגיחוך, אבל היא ידעה את התשובה, זה לא יכול להיפסק לעולם, טוהר בניגוד לאופל הייתה קפצנית שמחה תמיד, היא תמיד מצאה את הדברים הטובים בכל דבר, היא הייתה עדינה, נחמדה ודואגת, לעומת זאת אופל הייתה נחמדה אך ידעה מתי להיות קשוחה.

אופל וטוהר התארגנו יחד וירדו לאכול ארוחת בוקר.

-"בוקר טוב ילדות יפות שלי" אמרה אימם בשמחה שלא אופיינית לה כ"כ.

-"בוקר טוב אמא!" אמרה טוהר בהתרגשות, שלא רגילה למצב רוח טוב כ"כ אצל אמה.

-"בוקר טוב" אמרה אופל באדישות.

הן אכלו את ארוחת הבוקר והתקדמו לכיוון הדלת בחשש, שתיהן היו שמחות שעברו, אבל יותר מכל, פחדו שגם פה, לא יקבלו אותן.

=-=-=-=-=-=-=

קמתי בבוקר, הפעם בלי חיוך.

לא יכולתי לחייך כשנזכרתי מה מצבה של מאי, היא מעולם לא הייתה ככה, וזה מפחיד.

התלבשתי טיק-טאק וארגנתי תיק לבית-הספר, הפעם היה בכוונתי ללמוד, אני צריכה להשקיע קצת יותר בלימודים.

אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי החוצה, שוב רואה שדור לא מחכה לי וכנראה שגם אצטרך להעיר אותו.

התקדמתי בצעדים קטנים לביתו, דופקת בדלת.

-"רגעע" צעק קול מהצד השני.

הדלת נפתחה וצליל עמדה שם, אחות של דור.

-"מישומה יש לי דה-שה-וו "אמרתי.

-"כן" היא גיחכה.

-"הוא עדיין ישן?" שאלתי בסקרנות.

-"מצטערת, הפעם הקדמתי אותך" היא אמרה לי בחיוך והכניסה אותי פנימה.

-"זה בסדר, אפשר לעלות?" שאלתי.

היא סימנה לי עם היד לעלות והלכה למטבח כנראה לאכול.

נכנסתי לחדר של דור והוא לא היה שם, 'כנראה בשירותים' חשבתי, התחבאתי מאחורי דלת השירותים, לפתע שמעתי את המים יורדים והדלת נפתחת.

-"בוווו!!!" צעקתי וראיתי את דור נופל אחורה.

-"ים, אני הורג אותך!" הוא אמר וקם אליי, זורק אותי על המיטה ומתחיל לדגדג.

-"ל..לאא – דיי..- ב'..ק..שה!!" אמרתי כשאני צוחקת בלי שליטה, אני כזאת רגישה לדגדוגים, והוא פשוט יודע את זה, כל נגיעה קטנה במקום רגיש ואני קופצת.

-"את נכנעת?"

-"כ..כןן!!" אמרתי מיואשת.

הוא הפסיק ונתן לי נשיקה, "הבטן כואבת..." אמרתי בהתפנקות.

-"נשיקה ויעבור" הוא אמר תוך שהוא מנשק לי את הבטן, נשיקות קטנות וחמימות.

-"ממ..עבר" אמרתי בחיוך, מה לעשות, הוא צדק, כל נשיקה ממנו תעביר לי את הכאב, "יאללה, אנחנו נאחר לבי"ס" אמרתי.

-"ממתי זה כ"כ איכפת לך?" הוא שאל בהתגרות.

-"אני צריכה להתחיל ללמוד" הודעתי לו.

-"את צודקת" הוא אמר תוך שהוא מושך אותי אליו מהמותניים לעוד נשיקה מתוקה.

אחרי 10 דק' הוא היה מוכן,  יצאנו ממהרים לבי"ס ולא החלפנו מילה.

-"תלמידים?" צעקה חגית, מנסה להשתיק את הכיתה, "שקטטט!!!!" היא צעקה וכולם השתתקו, "אני רוצה להציג בפניכם שתי תלמידות חדשות" היא אמרה והדלת נפתחה.

שתי בנות זהות לגמרי נעמדו ליד המורה.

-"וואו" לחשתי לדור.

-"וואו וואו" הוא החזיר לי ונתתי לו מכה קטנה עם המרפק שלי כדי לאפס אותו, הוא הסמיק קצת.

-"תציגו את עצמכן?" חגית אמרה-שאלה.

-"שלום, אני טוהר" אמרה אחת מהן בהתרגשות.

-"רוצה לספר לנו על התחביבים שלך?" חגית התערבה שוב, טוהר שתקה.

-"קוראים לי אוֹפָּל" אמרה אופל באדישות, רק כדי להציל את המצב.

-"מה, אתן תאומות?" שאל ילד בשם רועי, מבולבל, "מזה אני כבר לא זוכר מי זו אופל ומי זו טוהר" רועי, הכי צבוע ומציקן בכיתה, הוא תמיד מחפש איך למשוך תשומת ליבם של כולם.

-"מה אתה אומר..." אופל חצי שאלה – חצי אמרה, "איזו תגלית, ראית טוהר? הוא חושב שאנחנו תאומות..." היא אמרה בגיחוך.

 האמת, שגם אני לא זכרתי, זה היה מבלבל מאוד, הן היו דומות שתי טיפות מים, רק שאחת מהן נראתה אדישה כזאת, קשוחה, מזכירה קצת פריקית. השנייה נראתה מאושרת כזאת, נרגשת.

הייתה לי הרגשה שאנחנו הולכות להיות חברות מאוד טובות.

מאוד מקווה שאהבתן ;]

הגעגועים שלי אליך לא פוסקים,

אני לא יכולה עוד להתמודד עם החיים.

כל פסיכולוג אומר לי את אותו הדבר,

הם לא משנים את העובדה שאני לא רוצה להתעורר מחר.

מה שווים לי החיים בלעדיך?

למה ככה עזבת אותי בלי סיבה?

רוצה להתחכך בלילה שוב בידיך.

מה שווים החיים, בלי האהבה?

רוצה שתחבק אותי,

נאהב לנצח אחת את השני.

אין מי שעכשיו יקח אותי לשם, יראה לי את הנוף,

אני רק רוצה שתדע, מתעגעת בלי סוף.