"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

הימים האחרונים ללא ספק היו הגרועים ביותר שעברתי מזה הרבה זמן..

אתמול כתבתי ססטוס בפייסבוק:
"אנחנו מתלוננים כל הזמן.. איזה שביזות,כמה מבחנים, רוצים חופש כדי להשלים שעות שינה.
אחרי יומיים שכל מה שעשיתי בהם זה לישון כי תקפה אותי השפעת רציתי למסור לכם חברים-

העולם בחוץ יותר נחמד מהמיטה שלכם.

אז בפעם הבאה שתגידו לעצמכם -אנחנו עייפים, קחו את הרגליים שלכם או במקרה שלנו

את המכוניות וצאו לבלות עד שתהיו עוד יותר עייפים!! רואים?? השפעת מביאה לאחלה מסקנות בחיים."

אני לא כותבת ססטוסים כאלה בדרך כלל,

הכוונה בכאלה זה פסקאות מעוררות לייקים או רחמים.

אבל אחרי כל שעות השינה שעברו עלי עד שהתעוררתי החלטתי לכתוב משהו קצת מעורר השראה אני אקרא לזה.
כל מיני אנשים שבצבא תקפו אותי בתגובות וכתבו- את לא יודעת בכלל מזה שביזות.., אין לך מושג בכלל מזה לסבול..

אבל אני לא כתבתי את זה מנקודת מבט של מישהי בצבא.

כי כשאני אהיה בצבא יכול להיות ששפעת זה לא מה שישבור אותי.

כתבתי את הססטוס מנקודת מבט של תלמידת יב'.. שמה שאנחנו צריכים לעשות זה להנות בלי לחשוב מתי נלך לישון או לבכות על המבחנים.

כי בתקופה של לחץ שמתחילה עכשיו צריך גם לדעת להתפרק ולבלות.

כי בדיוק בעוד שנה זה ייגמר כל הכיף הזה כי כולנו נתגייס.

אז חוץ מהתגובות התוקפות היו גם לייקים אוהדים של אנשים שהבינו למה הכוונה שלי..

ואם שאלתם, אז אני מרגישה יותר טוב הבוקר.

לפחות לא התעוררתי עם חום ולפחות אני לא אצטרך לקחת שוב את הכדור המגעיל הזה שמוריד את החום.

האומנם,

כן, נפרדנו.

אבל עובדה הוא עדיין דואג לי.

שהתעוררתי היום בבוקר חיכתה לי הודעה-עדיין מרגישה לא טוב? איתמר.

שראיתי את זה הלב שלי קפץ ואז ניהלנו שיחה רגילה..

והוא כתב לי: "אם תהיי חולה עד שאחזור אני אביא לך מרק..זוכרת?"

עניתי כן, אני זוכרת.

כי ככה התחילה המערכת יחסים שלנו..שנינו היינו חולים ודאגנו אחד לשנייה.

אני שמחה שעדיין אכפת לו, אני שמחה שהוא כתב-גם אני. אחרי שכתבתי שאני מתגעגעת.

אני שמחה שיש לי עוד הזדמנות לראות אותו בסופ"ש הקרוב.

אני שמחה שסוף סוף אני מרגישה יותר טוב.

שבוע טוב קוראיי היקרים ורק בריאות.