"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

אני לא חושבת שמי שנכנס אלי לחדר יכול להתעלם מהעובדה שאני רוקדת..

על הקיר מעל המיטה תליתי בגאווה את מדליית הזהב שלי ואת התעודה מהתחרות של האקדמיה בניו יורק,

ליד השולחן בתוך ארון זכוכית מוצגות בראווה הרבה הרבה בלרינות שאספתי עם השנים..

לאחרונה כבר כמעט לא מייצרים בכלל בובות בלרינה ואני מוצאת אותן רק בחו"ל או במקומות ממש מיוחדים.

יצא לי לחשוב לאחרונה על כל עניין הריקוד,

שיכול להיות שאם הייתי משתדלת קצת יותר יכולתי היום להיות במקום אחר,

אני אוהבת לרקוד בעיקר בלט כי זה הסגנון שאני עוסקת בו מגיל 4, אבל אם השנים פשוט הבנתי שזה רק תחביב,

ופתאום יצא לי להצטער שלא פיתחתי את זה לשום מקום, כי אין דבר בעולם הזה שאני יותר אוהבת מאשר לרקוד.

אבל כמו בכל דבר-יש יותר טובים ויש הכי טובים ויש כאלה שבאמצע..(אני).

והנה כמה תמונות שמציגות את אהבתי לריקוד:

נתחיל מכתבה מצחיקה שיכול להיות שהעלתי לכאן כבר פעם..

שלחתי לעיתון "מעריב לילדים" כתבה על תחילתו של האוסף שלי בגיל 9.

בתמונה זאת הכלבה שאהבתי יותר מכל דבר אחר בעולם, כמה שאני מתגעגעת.

אחרי ארבע מדליות כסף זכיתי לפני שנתיים במדליית זהב!

סליחה שהתמונות באיכות גרועה,

בעת שהחלטתי על הרעיון לפוסט גיליתי שאין לי סוללה במצלמה אז צילמתי במצלמה הישנה שלי..

מקווה שאהבתם! ושיהיה לכולנו סופ"ש נעים..

בין לימודי המתמטיקה למבחן המתקרב והלחץ הגובר..

שמחתי להכנס לישראבלוג ואחרי הרבה זמן לראות שאני שוב במומלצים!

 אז תודה רבה! אוהבת את כולכםם!