עבודות,בילויים,חברים הכל נדחק לצד,
בימים האחרונים אני יושבת בבית של סבתא שלי כנהוג שבן אדם מת יושבים שבעה ימים.
אנחנו קצת מחפפים בגלל שזה חג ולכן נשב פחות. (אל תספרו לרבי).
אני חייבת להודות שבהחלט צוברים חוויות גם מלשבת שבעה.
אנשים באים בלי סוף והבית של סבא וסבתא שלי הפך למוזיאון.
סבא שלי היה אדם מאוד מיוחד הוא אהב לאסוף-בולים,מטבעות,טלקרטים,חרבות,רובים,עטים ומה לא..
ולכל דבר שהוא אסף היה סדר,נושא ואבוי למי שהיה נוגע!
כל אוסף מסודר באלבומים שונים-בולים של כלבים, בולים של ארץ ישראל,בולים של מטוסים.
מטבעות משנת 70, מטבעות משנת 80 הכל כך כך מסודר ולאף אחד הוא לא הרשה לגעת באוספים שלו.
ועכשיו אם הוא היה רואה כמה אנשים נגעו לו בדברים הוא כבר היה מתהפך בקברו.
הבית של סבא וסבתא שלי מלא בתמונות, ספרים,דיסקים, פסלים של כלבים ובאמת שכל אחד שנכנס פשוט לא מפסיק להסתכל ואיך שכחתי-בכל מקום ועל כל דלת יש אלפי תמונות שלי ושל עמית (אח שלי) מאז שהיינו קטנים ועד היום.
קשה לתאר את הבית המדהים שלהם ומה הוא מאכלס בתוכו...(הייתי צריכה לצלם את זה).
בקיצור, כבר כמה ימים שאנשים נכנסים לבית שלהם ומופתעים מכמה שסבא שלי היה אדם מיוחד שאהב כל כך את החיים וידע מהו אושר.
כל הדברים שהוא אסף זה היה האושר הפנימי שלו וזה עושה טוב לראות את זה.
כל אחד שנכנס מביא איתו אוכל ככה שאני די משמינה מלשבת כל היום ולקבל אנשים.
כבר לקחתי לסבא שלי כמה דברים: אוסף של ביטלס, מצלמת וידאיו ישנה,עטים ומטבעות. (זאת הירושה שלי...)
אני חושבת שקצת ירשתי מסבא שלי את האהבה לאסוף דברים ולסדר אותם ואז להגיד לכולם-לא לגעת! אסור!
אז אפשר להגיד שגם לשבת שבעה זאת חוויה.
כמובן חוויה שאני מקווה שלא תצטרכו לעבור..כי ההלוויה הייתה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים, עד כה סבא שלי הוא האדם הכי קרוב אלי שנפטר ולכן לא עברתי את החוויה של מוות וזה עצוב, אי אפשר לתאר את ההרגשה.
תמונה של סבא וסבתא שלי בצעירותם.
סבא אני לא אשכח אותך לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלונדה