"את הדברים החשובים באמת איש לא יכול ללמד אותנו-עלינו ללמוד לבד".

זה מתקרב ומתקרב..

כל השבוע הזה הולך להיות מסע חגיגות ופרידות כי אני הולכת לצה"ל.

היום, המשפחה שלי חוגגת לי גיוס כי בשבת הבאה אבא לא יהיה כאן.

מצד אחד, אני חושבת..מה יש בכלל לחגוג? צריך לחגוג את השחרור ולא את הגיוס.
מצד שני, זה מרגש והכל..אז בואו נחגוג.
למרות שאני לא הולכת בלב שלם לצבא.. כלומר זה לא שהתפקיד שלי מעורר בי התרגשות ורצון להתגייס אבל במובן מסוים אני מודה שבגלל שזה מתקרב אני כבר מתחילה לצפות לחוויה הזאת.
מרגיש לי שכבר כולם חוו מסביבי את הטירונות ורק אני נשארתי-צעירה ועוד לא מבינה קיצורים שכאלה.

התקופה מאז סיום הלימודים כבר נראת רחוקה ומאז השתדלתי להנות כמה שיותר.
החיים לא נגמרים כאן,זה ברור.
אבל ביננו, הייתה לי איזה רשימה קטנה של דברים שאני רוצה לפני הגיוס ורובם לא קרו.

כי לפעמים אנחנו רק אומרים לעצמנו-יואוו, איך בא לי צניחה חופשית אבל זאת הבעיה-שאנחנו אומרים ולא עושים.
טוב, אז אולי לא עשיתי צניחה חופשית אבל הייתי בתאילנד וברודוס, עבדתי ואתמול באמת עשיתי משמרת אחרונה וסיימתי שם..
והיה לי כיף מחיי החופש..היו גם הרבה ימי ריקבון שישבתי על המיטה יום שלם ובהיתי בקיר אבל זה עומד להגמר.
עכשיו אני אקדיש את השבוע הקרוב להרבה סידורים שנשארו לי לעשות..כמעט שאין לי כלום לצבא חוץ מגרביים. 

אז שיהיה לי שבוע מלא בחויות, חגיגות והכנות..

אתמול גם התחיל חודש חדש...

חודש שמביא איתו תקופה חדשה,אנשים חדשים והרבה הרבה רגעים שרובם יהיו טובים..אני מקווה.
מי היה מאמין שעוד חודש אני כבר חוגגת יומלדת 19?

ואני אסכם במשפט הקבוע..איך שהזמן טס..