מאז שהחל מבצע "עמוד הענן" לא יצא לי לעדכן כאן..
אם כמה שזה אגואסיטי מצידי לחשוב על עצמי כרגע בזמן שתושבי הדרום סופגים יומיום טילים ובני הנוער והילדים אפילו לא הולכים שם לבית ספר,
אני אומנם קמה כל יום למציאות רגילה ושגרתית של בית ספר ומבחנים ולכן אפילו לא יוצא לי לעדכן,
אני לא אומרת שהייתי מעדיפה עכשיו להיות בדרום תחת הטילים,
אני גם לא יכולה להגיד שאני מזדהה עם התחושות שלהם או ההרגשה שפתאום יש אזעקה ואם לא תגיע לממד במהרה אז אתה יודע שיש סכנה לחייך בכל שנייה.
אני מקווה שכל עוד אני לא חווה את המלחמה ואת ספיגת הטילים בצורה כמו תושבי הדרום,אני לא אתלונן,
אבל עצוב לי שאני כל יום ישנה בלילה ברוגע ויש אנשים שכבר שבוע לא ישנו אפילו לילה אחד מהפחד שהאזעקה תעיר אותם,מהפחד להיות כל הזמן בכוננות ריצה כדי לא למות.
ואני רק מדמיינת רעשים כל היום שמדומים בשבילי לאזעקת הצבא האדום.
ומי אני שאביע דעה?
אך אם תשאלו אותי אני חושבת שלמרות התקיפות הרבות ולמרות הסבל שעוברים תושבי הדרום,הפסקת אש היא לא הפתרון.
כי מה הערבים מבינים? אש,מלחמה,טילים,ירי,מוות.
הם לא מבינים הפסקה..ההפסקה יכולה להיות לעוד שנתיים? ארבע שנים? אך האם לא עדיף לאבד חיילים עכשיו,לתקוף ולסיים אם זה אחת ולתמיד!
כלומר,זה אף פעם לא הסתיים באמת,
ואני גם לא מעודדת מוות של חיילים,מאחורי כל חייל עומדת משפחה. אבל זה המחיר..ואם החיילים שלנו שם והם מתקיפים,אז שימשיכו,אסור לעצור עכשיו,בשיא.
ואני לא אתלונן על המבחן בסוציולוגיה שיש לי ביום חמישי,
ואני לא אבכה על הגעגעגועים לחבר שלי,
כי עכשיו יש דברים יותר חשובים,כואבים על סדר היום.
ובזנים כאלה,אי אפשר להתעסק רק בעצמי.
הטלוויזיה כל היום פתוחה,מתעדכנים כל הזמן..כי זה חלק מהמציאות גם שלי כאחת שלא נמצאת תחת הירי והפיגוזים.
כי אני נולדת בישראל וזאת המציאות והחיים של כולנו.
אז בואו נקווה שהכל יעבור בקרוב,מחזקת מכאן את כל תושבי הדרום! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלונדה
