יוצאת מהבית,
עולה לרכבת,
עומדת בה, סורקת את האנשים,
איש מבוגר שני ספסלים ממני, ושיכור גרמני ליידי.
אני עומדת ושומעת מוזיקה,
שומעת את השיכור קורא לי,
אוצר, למה את מקשיבה?
חמודה, לא קר לך?
אולי תתני לי את המספר שלך?
אני לא מסיטה מבט מהדלת שלפניי, מגבירה את המוזיקה,
באוזניות שיר אלקטרוני נמרץ,
מנסה להסדיר את הנשימה שלי,
אני כל כך מפחדת.
נסיעה של 3 דקות בלבד, היא נצח.
הדלתות נפתחות, רואה אותו מזווית העין שלי מנסה לגעת בכתף שלי,
פוסעת הכי מהר שאני יכולה,
בורחת.
נזכרת בהכל,
בשיכור שבשנה שעברה חשב שזה בסדר לתפוס אותי בירך,
בבחור על האוטובוס בארץ שחיבק אותי וניסה לנשק אותי,
בבן הזוג שהחזיק את הראש שלי, כדי שלא אפסיק, והרפה רק כאשר הרגיש שאני בוכה.
נזכרת שאצלי זה לא הילחם או ברח,
זה קפא.
מגיעה לדלת הרופא,
מסדירה את הנשימה,
בולעת את הדמעות,
ושיר חדש מגיע.