בית משוגעים

זה היה לי מאוד נוח להגיד לעצמי שעברו 8 שנים אז כבר אין לי הפרעות אכילה, והיום כבר לא אכפת לי מהמספר שמופיע לי באדום זוהר מהמשקל. 

לפני חודש וחצי קנינו משקל הביתה, וכמובן שהתחלתי להישקל באובססיביות, מחקה אותי בת ה16, כל אינץ' בגוף שלי הוא מקום לביקורת. 

אבל אם בגיל 16 הייתי באמת ובתמים לא מאוד שמנה, היום אני באמת שמנה. 

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נהנית מתחושת הרעב שמציפה אותי בלילות, חוזרת חזרה לתקופות יפות. 

ביום יום אני לא חושבת שהן באמת יפות, זה עניין של הלילות. 

ועדיין אני סופרת באובססיביות את 1180 הקלוריות שהקצבתי לעצמי (כי זה על הגבול של מעט מידי ליום ואני לא צריכה באמת להרגיש כאילו אני מרעיבה את עצמי), מרגישה חוסר אונים כשאני עוברת אותן, מתנחמת כשתחושת הרעב מציפה אותי כי זה אומר שאכלתי את הכמות שהייתי אמורה, ומנסה להשתיק את ההיגיון בראש. 

אבל זה שאני כותבת את זה ומודה בזה אומר שיש לי עוד שליטה על עצמי, זה לא עוד ממש אבוד לי, אם בכלל. 

אעבור גם את זה. 

דברו אלי, ושמעו בדיוק מה שאתם מעוניינים לשמוע, שאלו אותי מה אני אוהבת ואגיד לכם בדיוק מה שאתם אוהבים. 

אני לעולם לא נפגעת (טוב נו אולי לפעמים, אשתדל לתקן בגירסה הבאה), לעולם לא מתלוננת ואני מחייכת חיוך רחב.

אתם תאהבו אותי, כולם אוהבים אותי. 

ולי זה עולה רק באופי.