בית הקפה שמחוץ לעיר
מרגישה צורך במקום פרטי, שקט, לכתוב בו. מקום נטול מטענים, רגוע, מעט יושבים סביב, אולי להרים מבט מדי פעם ולהסתכל. מתאים לי מקום חולף, זמני אבל מוכר, עם רהיטי עץ רזים וישנים, שולחן קצת מתנדנד, רחוב בהיר, מלצרית שבאה ולוקחת הזמנה בשקט ואחר כך מביאה אותה והולכת. מניחה לך בלי שאלות. מחברת עם כריכת בד פתוחה מולי לכתיבה. מקום לטיוטות של חשיבה, שיביאו אותי לאנשהו. שמקבל אותי בפשטות וברכות. שארגיש בו אהובה כמו שאני.
הלכנו להסתפר, הגדול, הקטנה ואני, אצל הספר שלי (מוני פוני :) וקרה בדיוק מה שרציתי שיקרה - מוני פוני הניח את ידיו על כתפיו (הרחבות אך רזות) של הגדול ואמר לו: כמה שאתה יפה.
אני יצאתי קצת יותר אוורירית ובלונדינית, הקטנה יצאה עוד יותר יפה.
המנתח חזר אלי: אפשר לנתח, אני מאד מתרגשת. שום דבר לא ברור. הניתוח יהיה בעוד כחודשיים. שבוע בערך של אישפוז, שלושה שבועות בערך של החלמה בבית. מחלקת ניתוחי ראש וצוואר. מציע לקחת סטרואידים במשך חודש כדי שתהיה קליטה טובה. מחזיקה אצבעות לעצמי שהפעם יהיה מוצלח. לא אוכל לדעת - יכול להיות שאחרי כשנה תהיה שוב ירידה והחלק הפנימי יתקלקל. בגלל שלא ידוע מה קרה בפעמיים הקודמות. ובכל זאת זה מרגש. הוא ממש נחמד. הילדים מאד שמחים בשבילי ומתרגשים. כולם מחזיקים לי אצבעות.
החופש הולך להסתיים. אני קצת בחרדה. צריכה למצוא קליינטים, הקודם הזניח קצת את העבודה לפני שעזב, ואני צריכה על סף השנה החדשה לעשות עבודת שיווק אינטנסיבית.
על חוף הים ורד אמרה שאני מוכרחה לעשות דוקטורט. את היית התלמידה הכי מבריקה מכולנו היא אומרת. את צריכה להמשיך. אני אכתוב מחר-מחר-מחר-מחר למנחה. איך ג'ים קארי אמר - צריך אמונה. לא תקווה אלא אמונה. אני צריכה רצון. הרצון שקוע בתוך גיגית מים עמוקה עמוקה, ואני צריכה לצלול אליו, לתפוס בראשו ולמשוך אותו החוצה. אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה, גם. אולי ללמוד פסיכותרפיה, או קורס מדריכים. שניהם משהו שאצטרך בין כה וכה. הדוקטורט יותר בגדר של מותרות לא פרקטיים.
בתוך מרחב חלול יש לב פועם
פועם בתוך ריק חסר אוויר. אני רוצה לכתוב פחות יומני ויותר
אנסה: רגע - קודם אני רוצה לעשות סדר, לפנות מקום, שהתיקיות במחשב יהיו מאורגנות יותר טוב, שאמצא חומרים טובים ואזרוק כאלה שלא, לסדר את המטבח, לפני שמתחילים לבשל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
