שפתיה של פרייה שוב נעו. שום קול לא בקע מביניהן, רק אדים לבנים. כאילו היא משחררת אל האוויר תפילה אילמת.

ניגשתי אל החלון, השמיים היו כמעט שחורים. מערבולת ענקית של אפור, ציפורים נוסקות למעלה, מנסות להגיע אל השמיים, אך קופאות ונושרות אל האדמה כמו פתיתי שלג שחורים. כמו פרורי חיים שהגיעו לקיצם.

שמעתי קול רועד וראיתי את עיניה של פרייה רועדות במאמץ להיפקח.

שמונה, שניים, שש, שישה-עשר, ארבע-עשרה, מאה וארבע, אלף ומאה...

הקול הרועד שלה פלט בקושי סדרה של מספרים חסרי פשר. אז הם היו חסרי פשר, היום אני מבינה את חלקם.

אלף מאה וארבע למשל, היא שנה בספירה החדשה מאז לידתו מחדש של אודין. בתקופה הזו האהבה כמעט נמחתה מפני האדמה ופרייה חלתה ולא יצאה ממיטתה שלוש שנים. זמן של מלחמה, שייחודה היה בכך שבני האדם איבדו את נשמותיהם לפני מותם הגופני, ונאספו לחיקן של הואלקיריות בעודם בחיים. עכשיו הואלקריות כבר לא אספו לחיקן איש, והמתים הילכו על האדמה.

בשנת אלף מאה וארבע ניצלו זוג האוהבים שנתן לפרייה חיים. אהבתם הייתה כה חזקה עד שהיא פרחה אל השמיים ופרייה הבריאה. היא באה לפניהם במלוא הדרה בגלימתה הלבנה השזורה פרחים, ונתנה להם את מתת האהבה שלאחר המוות.

שישה עשר היו המתים שהיא פעם אהבה.

שניים...

שניים היה המספר החשוב ביותר.

שתיים, שש, שמונה, ארבע עשרה, אלף מאה וארבע...

הפעם המספרים נאמרו בסדר כרונולוגי.

אחר כך היא פירקה אותם לספרות והמספרים הפכו חסרי משמעות.

אחת, אחת, שתיים, ארבע, ארבע, שש, שמונה...

שפתיה מלמלו עוד ועוד מספרים, פניה נעשו חיוורות ומיוזעות. הן רתחו וקפאו באותו זמן. טיפות זלגו מעיניה ונפלו קפואות לצידי פניה. כל כולה היה מאבק נגד עצמה – מאבק בו היא נועדה להפסיד.

לחשתי באוזניה מילות אהבה חמות, והיא פקחה פתאום את עיניה שנראו כאלו הן הלכות לקפוץ מחוריהן וצרחה את המספרים כאחוזת דיבוק. הדמעות שלי נפלו על פניה. קראתי בשמה שוב ושוב, אך ללא הועיל. לקחתי את גופה השברירי בידיי וחיבקתי אותה חזק. היא נחה עלי כמו מתה, עדיין צורחת עוד ועוד מספרים.

שתי נשים על סף חייהן.

הרגשתי אותה רותחת וקופאת, צורחת ואילמת, עיניה פקוחות יותר משהיו אי פעם, אך מבטה ריק והיא אינה רואה דבר.

בכיתי בצעקות את שמה, אך היא לא שמעה דבר והזעקות שלה הלכו ונחלשו. צעקתי את לא תוותרי. צעקתי את תחיי. אבל ידעתי שהיא תמות בכל רגע.

קריאותיה הפכו בהדרגה ללחישות, ולאחר מכן לשתיקה. גופה הפך לקריר.

לאחר זמן רב זרועותיה נעו, חלשות יותר מאי פעם, והיא חיבקה אותי חיבוק רפה. נקמי את מותו של בלדר, היא אמרה ברגע אחד יקר של שפיות. עניתי בשבועה לעשות כדבריה.

הנחתי אותה על המיטה ולא בכיתי עוד. עטף אותי קור. יצאתי החוצה מצוידת בחץ ובקשת. ידעתי שאין בזה כל טעם, עם מותה של פרייה העולם נגמר. אבל ניצן אחרון של תשוקה לחיים נשאר בי. פרייה הפקידה אצלי פתית חיים אחרון, והשבועה נתנה לו להתקיים עוד קצת. אך בין אם אקיים את השבועה או לאו, הניצן ימות.

לאחר מסע של חודשים רבים מצאתי פנריר. הכל היה שחור. כיוונתי את החץ, ושמעתי את הנשימות שלו.

מה את חושבת שייקרה אם תהרגי אותי? הוא שאל.

המילה ייקרה היא חסרת משמעות עכשיו.

השבועה שלך תסיים את העולם. הוא נהם.

כך גם אי הקיום שלה.

לסיפור הזה אין סוף או התחלה. החץ המכוון אל פנריר, הכוח האין סופי שהחזקתי בידיי, ואיתו חוסר האונים הגדול ביותר, עצרו את העולם.

החנית של לוקי שננעצה בגבי, האנקה והנפילה אחריה, המוות, כל זה היה כבר לא היה קשור. סיפור מקביל. עולם אחר.

אותו רגע, אותה נקודה, ממשיכה להתקיים לעד. והיא הסוף.