הוא אמר להם שרע לו,
שלח סימני מצוקה, פחד ובדידות כואבת
אך הם התעלמו והעבירו בו את התחושה,
שהוא דמות בלתי קיימת.
הוא הביט להם היישר אל תוך העיניים,שיראו את האמת,
אבל הם הפכו עוורים בן רגע והשאירו אותו רק עם מה שכבר יש לו,ידיים,
ידיים חלשות,מושטות לכל כיוון, לכל עבר,
בצפייה,שרק יבוא האחד שיצליח לאחות את השבר.
אז הוא ברח אל עולם אחר,עולם של אי ודאות
עולם מרומם יותר מכל כאב שהרגיש עד היום,
והתמכר.
וזו לא הייתה תרופה,זו היתה גלולת הרגעה לבנתיים,
אחת כזאת, שתיקח ממנו את כל העומס שהיה שרוי לו בין הידיים,
גלולה שבעזרה ראה עולמות קסומים ואהבה אמיתית שבעתיים.
והוא לא החזיק מעמד,הוא נפל,נשבר והתרסק.
ופתאום הם הרגישו,פתאום ליבם החל פועם,
אולי היינו צריכים לפקוח עין,להושיט לו יד,לחבק.
למה עצמנו כך את העיניים? למה ברחנו מהאמת?
אבל עכשיו,שום דבר כבר לא יעזור,
כי אי אפשק לחבק ילד מת.
הוא היה ילד אחד,לבד.
קרדיט לצלם התמונה
המון זמן שלא עידכנתי את הבלוג והרגשתי שהגיע הזמן..
השנה הבאה מתקרבת,ואני מקווה שהשנה אני אוכל להוכיח לעצמי שאני כן יכולה!
שאני אלמד שאם נפלתי מקומה חמישית לרביעית,זו לא סיבה לקפוץ את כל השאר.
מאחלת לכולכם שנה טובה,אני בטוחה שאני עוד אעדכן עד אז..:)
אשמח לתגובות על השיר,
המשך שבוע טוב לכוווווווווולם. =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
