אני מדרדרת. לאט לאט ובצעדים קטנים מאוד, אבל מדרדרת. זה לא שהכל על הפנים, אלא שבד"כ אני מרגישה את הצורך לכתוב ומתפנה קצת לעצמי דווקא כשרע לי. החיים שלי לא עד כדי כך מורבידיים. תמיד בא לי לשפוך כשאני מרגישה שסוף העולם (שלי) קרב. אני מזמן מעבר לפגיעה העצמית, לפחות הפיסית, ואני מאוד מאוד משתדלת שגם המנטלית. אני מניחה שזה בדיוק מה שפחות מצליח לי בזמן האחרון.
היאוש, הו חברי הטוב מזה שנים, שוב מחלחל לתוך חיי, לפינותי האינטימיות. הוא הרי יכול להיות מורה דרך בתוכן, אפילו לי. במקום מסויים אני חושבת שהיאוש יותר מוכר לי מכל דבר אחר. החוסר אונים, הריקנות. הרבה פעמים אמרתי - זה לא שאני רוצה למות, אני פשוט לא מבינה למה לחיות.
היום יש לי בשביל מה לחיות. למזלי הרב ביותר! (או שלא, תלוי כמה עמוק אני בתוך הדיכאון) ועדיין הכל נראה מיותר כ"כ. מחוץ לשליטתי כ"כ. אבוד כ"כ. אני לא יודעת איך לתקן או איך לסדר. איך לבחור לעצמי מה שטוב לי בלי להיות שטלתנית שמנהלת לכולם את החיים. אני לא יודעת לעשות לעצמי טוב.
נמאס לי כבר להילחם, ונראה שאין לי ברירה, כי מה בעצם יעזור לי לוותר? אני הרי חייבת להחזיק ראש מעל המים. אני לא יכולה פשוט להגיד - היי, מה שיהיה יהיה, אם רע לי אז רע לי ושייזדיין העולם. הלוואי ויכולתי. אני יודעת בדיוק מה היה קורה אז. הייתי מדרדרת עוד קצת וגומרת עם זה, או לפחות מנסה. אני חושבת שעם הניסיון שיש לי הייתי גומרת עם זה בצורה חד משמעית. אני יודעת כבר בדיוק מה לעשות, מה המכשולים וממה אני מפחדת. הכל יכול לעבוד כמו שעון.
אחרי כמעט 26 שנים, שמתוכם 14 הם רומן בלתי נלאה עם המוות - אין לי כוח להלחם.
אני רוצה להיות מושלמת. בגוף ובנפש, במעשים, בהתחשבות, עזרה לזולת, נתינה... כל מני דברים שבגלל ניסיון עבר היום אני מפחדת לתת. לא שאז זה היה מושלם, אבל זה היה יותר טוב, כי גם אם לי היה רע, לפחות לאחרים היה טוב...אני חושבת.
הכאב הזה... הרבה זמן לא הרגשתי אותו כ"כ חזק. אין לי אוויר. אני גם לא רוצה אותו.
עצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
@zoe@
