התחלה חדשה

גיליתי דבר די מעניין על הרוח האנושית, כשאתה מגלה שנשארו לך רק מספר ימים לפני שתשב לך בבית, מחוסר עבודה, ותאלץ להסביר לבנק שלך למה הוא צריך להעלות לך את מסגרת האוברדרפט, כי אחרת תאלץ לפנות לשוק האפור והם כנראה ישברו לך את הרגליים, זה מצב קצת מלחיץ. לא מלחיץ כמו "הצילו! הרגל שלי תקועה בין פסי הרכבת והרכבת מתקרבת במהירות!", אבל עדיין, מלחיץ.

מהצד השני, גיליתי שאם אתה מכיר מספיק אנשים נחמדים, הם יילחצו יחד איתך ויתחילו לחפש לך עבודה גם הם, ובדרך כלל, הם הרבה יותר טובים בזה ממך, ובעיקר ממני. אני מסוג האנשים האלה שלא נעים להם להפעיל קשרים אצל אנשים לא קרובים אליהם במיוחד, אבל אין להם בעיה להתלונן הרבה על כך שאין להם עבודה, עד שהאנשים האלה ישימו לב ויתחילו לעזור.

תשמעו סיפור מצחיק – איבדתי את כרטיס האשראי שלי.

טוב, זה לא מצחיק "חה חה", אבל עדיין.

הכל התחיל כשידידה שלי הציעה ללכת לאכול סושי, ואני הסכמתי כי באמת לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. חיכיתי לה כארבעים דקות, בזמן שהיא התווכחה עם מישהו בעבודה שלנו על מהות הפראייר הישראלי, עד שלבסוף הודעתי שאני הולך לאכול סושי, לבד. היא הבינה את הרמז. הלכנו לכספומט להוציא כסף, והוא היה סגור. הלכנו לאחר והיא הצליחה להוציא חמישים ₪, ולכן החליטה לוותר על הסושי, אבל לא הסכמתי שזמני יבוזבז לשווא, ולכן הודעתי שאני משלם עליה.

הלכנו לסושייה שהחלטנו עליה, והיא היתה סגורה – מתברר שיש להם איזו סייסטה, שאומרת שבין ארבע לשש המקום סגור – והמשכנו למקום הבא, שם נהנינו מסושי נחמד.

אחר-כך הצעתי ללוות את הידידה ללימודים שלה, למרות תחנוניה הרבים כי לא אעשה זאת, ולבסוף נכנסנו למקום. ליוויתי אותה עד לחדר בו התקיימה ההרצאה וחשבתי לעצמי: "הגעת עד פה, למה לא להמשיך?", אז המשכתי, ולאחר שיחה קצרה עם המרצה התיישבתי בהרצאה, וגיליתי להנאתי כי מדובר בהרצאה על הכתיבה הקומית. ארבע שעות של הרצאה על הכתיבה הקומית. היה ממש מהנה, ואפילו קיבלתי כמה טיפים לגבי כניסה לתעשייה, אז ניצלתי אותם וכתבתי מספר מערכונים לתוכנית מערכונים מוכרת, ועכשיו אני מחכה לשמוע אם קרה עם זה משהו.

בין לבין איבדתי את כרטיס האשראי שלי, ועכשיו הוא מבוטל.

שיט.

זהו להיום, עדכונים במהשך.