החיים זה לא מה שהבטיחו לי

אבא התאבד כך סיפרו לי- בעזרת תנור גז, כשהיה לבד בדירה שחלק עם חברתו.

נכנסתי לחדר ופרקתי את התיק:

בגדים לכביסה, מגדיר צמחים, מאפרה לגלי, מאפרה לי, ופקעת ענקית שהברחתי בעורמה בתוך מגבת, פקעת שקניתי בשוק הפרחים באמסטרדם.

הפקעת חיה וקיימת עד היום ופורחת כל שנה באפריל.

מסתכל במראה- רואה שהורדתי קצת משקל בנופש. למי זה אכפת עכשיו?

חושב כמה כיף היה וחושב שזה כבר לא משנה.

כלום לא משנה יותר. נפלו עלי השמיים.

אני זוכר את הערב הזה טוב.חבר יקר שלי בא אלי וניחם אותי. עד היום לא שיתפתי אותו בחשיבות של התמיכה שלו בי. בנאדם מדהים. היום אנחנו פחות בקשר.

ובכן, המטוס חנה לו, ואני טילפנתי לאמא:

"אני נחתתי עכשיו"

"ני מחכה לך מחוץ למטוס"

חשבתי שזה הסוף שלי, שאני משתגע...

צדקתי. אבא מת. זה לא הגיוני בכלל!

אמא ודוד שלי חיכו מחוץ לשרוול עם תגים מיוחדים( דודי עובד בנתבג) אמא הסתכלה עלי, וניגשתי אליה לאט.

נשיקה

חיבוק

אני רק זוכר שאחרי הבשורה על המוות, התחלתי לבכות ולצרוח. אני זוכר שחיכינו חצי שעה למזוודה שלי, ושהחצי שעה הזאת נמשכה הרבה זמן..

נסענו אמא שלי, הדוד השני שלי ואני, ברכב ששכר לנו הקיבוץ( על תפקידו של הקיבוץ בסיפור- בהמשך) ונסענו לעיר של הסבים שלי, לשבעה. ברחתי משם מהר וחזרנו לקיבוץ. ואני חזרתי למציאות חדשה בלי אבא.

עליתי למטוס בסכיפהול ותיישבתי ליד החלון כמובן. לידי התיישבה ספתא בריטית חביבה- ממש כמו במרי פופינס, והנחתה את בעלה העיוור למושבו. ישב הידקנו חגורות ונסקנו לישראל. שמתי לב, שבעלה מנגב מפעם לפעם את עיניו. הסבתא החביבה נראתה לחוצה מהמטוס הקטן והדחוק, כיאה לצ'רטר. נראה לי שבגלל זה היא התחילה לשוחח איתי. היא סיפרה לי שבעלה חטף שבץ לפני כשנה והתעוור. חשתי סימפתיה והשבתי לה שאני מקווה שהוא יבריא.

היא סיפרה שהם נוסעים לבקר את בנם שמתנדב בקיבוץ, ואני סיפרתי לה שגם אני מקיבוץ. חוץ מברכת שלום בסוף הטיסה לא הוספנו לדבר..

ובכן, התכנון היה להיות שמונה ימים בהולנד. ביום החמישי, לאחר עשרות טלפונים לאבא, שלא ענה- התיאשתי. בהמשך היום שיחה מאמא:" אני רוצה שתחזור, אבא בבית חולים".

כמה מילים על אמא- אמא ואבא היו נשואים שנה בערך, אי שם בשנות השמונים הרחוקות. לפי דעתי היא תמיד אהבה אותו.

היא ידעה שהטיול להולנד הוא הטיול הראשון שלי לחו"ל לבד והוא חשוב מאוד בשבילי. האישה האמיצה הזו עשתה את ההחלטה הקשה בחייה, החלטה חכמה- לא להחזיר אותי הביתה להלויה( שהתקיימה יום אחרי שטסתי) ולתת לי להנות. החלטה קשה הייתה זו.

וחזרה לעניינו:

נסעתי יום למחרת לסדה התעופה, משאיר מאחורי את שני החברים ואינספור חוויות, ובליבי תחושה קשה שחששותי מתממשים, ושאבא מת.

כאן מתחיל הכל. על הדף הריק.

קצת על עצמי בתור סיפתח:

יכול להיות שחלקכם קראתם את הבלוג של סר אלן, שהתאבד לפני 3 שנים. הבלוג עוד עומד וקוראים לו  דיכאון בלוז למי שמעוניין לקרוא.

סר אלן ז"ל היה אבא שלי. קראו לו רענן, והוא היא כל עולמי. סיפור מותו של אבי הוא בלתי רגיל, לפחות מהזווית שלי.

אז אפשר להשען אחורה ולקרוא את הסיפור המוזר הזה שכולו אמיתי, אם זה מעניין אותכם:

הכל התחיל לפני 3 שנים, כשגמלה בליבי ההחלטה לנסוע לאמסטרדם. התכנית קרמה עור וגידים וכך יצא שיצאנו שני חברים ואני לאירופה. המטרה מבחינתי הייתה לראות את הבניינים, הגנים הבוטאניים, וכמובן הקופי שופס הנהדרים של אמסטרדם. התאכסנו במלון קטן ברחוב הראשי ויצאנו להסתובב בעיר. יום למחרת קמתי עם תחושה רעה. מי שהתנסה בזה ידע על מה אני מדבר- זו התגובה הפסיכוסומטית שקוראת לעיתים לאנשים כשאדם שמילא חלק מהם מת. ככה אני הרגשתי- כאילו חלק ממני נעלם במשך הלילה. מיד ידעתי מה קרה- אבא מת. לא יחסתי להרגשה הזאת חשיבות כיוון שלא אמרו לי שהוא מת, לכן המשכתי כרגיל בבילוים ברחבי אמסטרדם, בעוד שבישראל אבי נקבר באדמה. המשך יבוא...