כולם משחקים את המשחקים האלה, נמאס לי מתופעת הצביעות הזו,

היא מגעילה אותי. נמאס לי להתעסק בכל כך הרבה דברים שבאים יחד,

ולא בנפרד לאט לא שעוד יהיה לי איך לטפל בהם.

נמאס לי להתלונן כל החיים שלי ולא להגיד תודה על רגע אושר מתוק,

פשוט חד וחלק, נמאס מהחיים האלה שבאמת עם כל הכנות והרצון הטוב

להיות אופטימים, לא מובילים אותי לשום מקום, דמט.

אז החלטתי לראות את הצד האחר של המטבע, הצד הפחות טוב,

ולמרות שאני אומרת לכל העולם "תהיו אופטימים כי זה יוביל אותכם לטוב".

כבר נמאס לי אין לי כבר כח לכלום בשיט, לא לעשות פאן כל בוקר כדאי להיות

"הכי יפה" לא לחייך, לא לצייר, לא לרקוד, לא לצחוק, לא להתכתב ואפילו לא

לכתוב. זהו אני איבדתי את הכוחות שלי איבדתי תקווה. אני באמת איבדתי תקווה.

אני יושבת בו באי חשק חייבת לפרוק הכל.

אז זהו אני מבינה שזה נגמר ביני לבינו באמת אבל, מה לעשות, זה מה שקורה

שאין כבר תקווה כן, פשוט אין תקווה. אני מאבדת את עצמי.

ואנשים אחרים מאכזבים אותי כל הזמן וזה כבר נמאס לי.

אני מעמידה פנים שאני מישהו אחר, ההורים נוקשים מתמיד, אפילו אבא שלי שפה

ושם היה רכיחה של ממש, והיה כזה מקסים, אפילו הוא מאכזב אותי.

אני מרגישה לבד, אני רוצה לצעוק על כולם.

אני מנסה להשתדל להיות מאופקת אבל אני רוצה לצעוק עליו להאשים אותו,

כי הוא אשם שאני ככה אם הוא היה נותן לי הזדמנות, אבל אני לא יכולה

להכריח אותו כלום, ואת זה עוד לא הבנתי.

די כל החיים זה מה שאני יודעת לעשות? להתלונן? איפה אני של פעם?

כן, ממש פעם, נו אז שהייתי מאושרת איתו, זו אני של פעם.

שהיה לי הכל ולא הערכתי כלום, שאני לא יודעת להעריך יש לי הכל לא?

איך שכחתי הא? נכון? כי אני נורא נורא נורא מעריכה הכל עכשיו,

מעריכה כמו תחת.

בא לי לעזוב את כולם וללכת לאי בודד ולמות שם.

נמאס לי כבר כולי עייפה מהחיים האלה, אני עוד לא בת 16 והם כבר

הספיקו ליאש אותי כוסאמק. כל הכבוד, ממש כל הכבוד, ככה אני מתמודדת?

ככה זה לא יעזור לי בגרוש בחיים, אז אני ממש מלכה, לתפארת מדינת

ישראל כמו שנלמד.

איבדתי את המצפון ואת עצמי, איפה אני של פעם?

לא אני לא אתעסק במי שהייתי, אלה במי שאני היום, יותר חכם לא?

איך פעם שעברה הצחקת אותי באמש'ך, אתה היית כל כך אדיש לעולם,

ואני שונאת שאתה אדיש ועושה צחוק מכל דבר לא מצחיק, אין לך חוש הומור, ואני

כנה איתך. ואיך זה שאמרת לי שהוא שונא אותי ואח"כ הוא רצה לפגוש אותי ורצה להיות איתי ואתה מנעת ממנו,

ואז שאמרת שאתה אוהב אותי ורוצה קשר בלי מחויבות כדאי לא לפגוע בכבוד שלך?

ואח"כ שניסית לקבוע ולא יצא ואח"כ התיאשת ולא שמת עלי? מה עובר עליך? נמאס לי ממך.

קל להגיד "אני ממשיך הלאה ואני הולך להפציץ איזה כוסית, כדאי שהיה לי שם טוב וואלה אני אהיה בן זונה של זיין", אלה הבנים של היום.

לפחות חלקם, פעם היית מדהים, תמיד הצלחת לעלות לי חיוך תמיד היית האחד שלא יגרר, ושהיית בכיתה ה' לפני איזה מליון שנה כי אתה בן 16 וחצי,

היית כל כך מדהים, שהיית בטבעת "סיגריות? אין מצב" עלק אין מצב, אתה עכשיו מעשן כל החיים, שנפגשתי איתך יום אחרי שניסית בפעם הראשונה,

איך התגהת בזה פאק, זה הצחיק אותי. היית כל כך גאה בעצמך וואלה אני קול, זה שלא נגרר אחרי כולם וזה שעדין נשאר בעינינים, הוא גבר אמיתי.

פעם, אבל רק פעם היית גבר אמיתי.

תזכור שאז היה לך הכל ואז היית עם מישהי שבאמת אהבת, איתי (למרות שאני לא מיוחדת, באמת אהבת אותי, ככה כולם אמרו ואתה אמרת),

ולהיות עם מישהו שאת אוהב לא משנה המראה או הרמה שלו בחברה, זה הכי מדהים וכיף בעולם.

אז מה, אם אני יודעת שאני יכולה להביא את "הכיף" שוב, רק עם מישהו אחר שזה לא אתה ואני יודעת שלא כל החיים אני אשב ואבכה עליך,

למרות שבקצב הזה נראה לי שזה יהיה ככה, לא זה לא יהיה, אני אהיה עם מישהו אחר.

בזמן האחרון אני מרגישה שאני מקדישה לכולם צומת לב, ולא לעצמי. אני מאבדת את עצמי מרוח הצפות של אנשים שרוצים שאני יעזור להם.

ולפעמים אני מערבת את עצמי לבד בבעיות ואז קשה לי לצאת מהם לבד, ואני מנסה לסדר את העולם בזמן ששלי קורס.

הגזמתי, טוב נו אני נוטא להגזים, אז מה, זו אני וזו מי שאני, ובזמן האחרון אני כבר לא בחיפושים לבנות את האני שבי,

כי הרי עד לכאן הגעתי, לבד, בזכות מי שאני אז עכשיו אני אחפש ואבנה לעצמי מישהי אחרת? למי לעזאזל יש את הכח?

ו"חברה" שלי החליטה לבוא אלי ולומר לי שאני לא מעריכה כלום ואף בן אדם, שאני אדישה, שקרנית ועוד מלא דברים פוגעים,

ואח"כ היא באה ודיברה איתי כאילו כלום, קוראת לי מאמי (שונאת שקוראים לי ככה) ועוד מלא דברים, מה נסגר איתך?

למי לעזאזל יש את הכח להתמודד עם הכל לבד? לא לי.

ואת עוזבת עוד מעט את החור הנידח לחור אחר, ואז זהו, הקשר בטוח יגמר למי אני אבוא? למי אני יאמר שאני באה שאני סתם באלי לצאת?

אני אתגעגע אליך חברה שלי, את הבן הכי חשוב לי בחיים האלה.

ואו, זה חתיכת פוסט ופריקה.

יוצאת עם תחושה טובה.

הפרינססה.