בסופ"ש הזה יצא לי להיות יותר מדי זמן עם עצמי .

יותר מדי זמן לחשוב.

יותר מדי.

אני חושבת שאהבה אמיתית זו אהבה שלא מווותרים עליה ,

שני הצדדים.

שניהם נלחמים.

בשביל האושר המיוחל.

אז אוקיי , "הדרך לאושר רצוף בהרבה אכזבות" .

אוקיי.

התאכזבתי מספיק.

ממנו , מעצמי , מהכל.

דיי , נמאס לי להתאכזב.

נמאס לי לומר לעצמי : "זהו שרי , עכשיו את שוכחת ממנו ולא משנה מה ,

הוא לא שווה אותך , הוא לא אוהב אותך בכל הלב והוא משחק בך וברגשות שלך.

דיי להשפיל את עצמך ! את לא כזאת ! "

זה עובד אחלה דווקא , עד שהוא מתקשר.

וכל השיכנועים העצמיים האלה היו לשווא ,

כל האנשים שמדברים איתי ודופקים לי חפירות מא' ועד ת' ואומרים שעדיף שאני אשכח ממנו ,

יופי שעדיף!

אני מנסה לשכוח ממנו...

עד שאני שומעת את הקול שלו מדבר אליי...

את המשפטים האלה...

הוא מהפנט אותי.

אני נשמעת כמו איזו ילדה בת 10 אובססיבית ודפוקה שלא מקבלת את מה שהיא רוצה!

הוא אתגר בשבילי , הוא כ'כ אתגר בשבילי.

כמו משהו אסור שאני כ'כ חייבת להשיג...

למהההה אני לא יכולה להידבק לאיזה יב'ניק שמבין קצת יותר ועבר קצת יותר וזה הכל ?!

מה הפאקינג בעיה שלי ?!

מה עושה לי את זה בילד בן 13 שההורמונים אצלו משתוללים עדיין והוא רק גילה את החבר הקטן שלו והוא לא יכול לשלוט על הפאקינג יצרים שלו ?!?

יש לי כ'כ הרבה בחורים שווים בבצפר אבל הם לא מעניינים לי את התחת !

אני מתחילה להישמע כמו אמא שלי ואני שונאת את זה!

אני יודעת שיש בו הרבה מעבר!

לא סתם התאהבתי בו , אני לא איזו ילדה שיטחית שכל מה שמעניין אותה זה החיוך שלו או זה שהוא ממש חתיך !

הוא ילד מדהים , למרות הכל ולמרות שהוא השתנה טילים אני יודעת שיש בו משהו.

אני יודעת שבתוך תוכו הוא עדיין אותו אחד. אותו ילד תמיד וחמוד ועם חיוך כזה כובש ועיניים טובות שמשדרות ר-ק תמימות... אני יודעת שהוא עדיין אותו אחד, עם אותו חוש הומור מטומטם אבל אני אוהבת את החוש הומור שלו גם אם הוא מטומטם..

חוץ מזה שיש לו לב כ-ז-ה גדול . (הלב שלו,כן?.....חח)

ואני מתגעגעת אליו..

אבל אני צריכה לשכוח אותו,

אני פשוט חייבת.

חייבבבבבבבבבת.

בבקשה אל תגיבו לי "תשכחי אותו בלהבלהלבהלבלה"

פשוט אל.

שיהיה לכולנו שבוע מצויין.

עיצוב חדש