היום, כמו כל שנה ב-8 שנים האלו, כולנו "התכנסנו" לכבודך.
לזכור, להרגיש, להתגעגע, לדעת, שהיית איתנו, ושאת עדין איתנו, אבל בלב.
אז היה לי קשה, אני חושבת שאפילו יותר משנה שעברה, ומשאר השנים.
כי באמת, בזמן האחרון, בשנה האחרונה, קשה לי.
הגיל הזה לא קל לי, לא קל לי להתמודד עם הדברים, אני מקבלת את הדברים שונה מימה שצריך.
ודווקא, בתקופה הזאתי, שאני הכי צריכה אותך, את לא איתי.
אבל זה דרך ההתמודדות שלי עם החיים, להתגבר, לקחת את עצמי בידיים ולהמשיך הלאה.
את זאתי שגורמת לי לעשות את זה.
כי בזכותך, אני מי שאני.
והיום,
שבכיתי כ"כ בחיבוק של אמיר, הוא אמר לי כמה פעמים, לא סתם, שאת גאה בי, בבת המיוחדת, המדהימה שיש לה.
למרות שלא גידלת אותי, לא הצלחת להכיר אותי, מי אני היום, מה אני.
אני גם בטוחה, שאת גאה בי.
אני לפחות רוצה להאמין ככה.
אני מתגעגעת, את חסרה לי, לא עובר יום שאני לא חושבת עליך.
אין דקה, שאני חושבת מה הייתי עושה אם היית איתי עכשיו.
איך את היית עוזרת לי בדברים מסויימים,
איך היית מוותרת לי ותמיד לצידי.
אבל אין לי מה לעשות.
אם הייתי יכולה... דקה אחת, לבקש משאלה, שבאמת תתגשם, הייתי מבקשת, לראות אותך, לחיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, לחיוך אחרון.
פשוט. דקה, איתך. שוב פעם, כמו בכיתה ב'.
אני אוהבת אותך .
ולפעמים, כ"כ מחכה לרגע הזה, להיות איתך בגן עדן.
- - -
לא יצאתי לסמינר, קצת מבואסת מיזה, הייתי יכולה לצאת - המצברוח לא בעננים, למרות שהיו מעלים לי אותו בשנייה, אני מעדיפה להיות היום בבית, עם המשפחה.
שבת שלום .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
3 / >
