החיים וזה . ^__^

הי הי הי D:

טוב . אחרי התקופה האחרונה

תקופה קשה מאוד

החלטתי לנסות שוב פעם ,

לנסות שוב לשמוח , לחייך

כי אני לא רגילה לחיות כמו שחייתי החודש הזה

נכשלים , חברות , הורים , בנים  וגם - מוות

ואולי זה נשמע שיטחי , אבל שנמצאים בתוך זה , זה קשה

באמת שזה קשה .

א-ב-ל

זהו .

החלטתי שמספיק לי

די

אני רוצה לחזור לחייך כמו פעם ,

ולצחוק צחוק אמיתי , ולא סתאם - זיוף .

וסתאם , יש לי מצב רוח

אז שינתי עיצוב ^^' .

וכי זה נחמד .

ואני רוצה משו אופטימי יותר .

וזהו .

(:

X     x     X

And Now ...

THE STORY    XD

' פני מלאך ' - פרק 4 :

קפאתי במקום.

המבטים שלנו עדיין היו תקועים, מסביבי היה המון רעש, באלגן, צעקות של אימא שלי , החבר שלה..שניקה את הריצפה..

אבל אני, אני לא זזתי.. לא חשבתי על הכלום.. לא יכלתי לחשוב

הרגשתי כאילו המוח שלי קפא,  כאילו מערכת העצבים שלי לא פעלה, ואפילו דמעות לא היו לי.

יצאתי מההלם רק שאימא שלי החלה לעטוף את הידיים שלי בתחבושות.

איבדתי את תחושת הכאב, שום דבר לא כאב לי פיזית, רק המבט שלו, כאב נפשי.

הלכתי לחדר וישבתי על המיטה, עדיין, עם מבט עצור, בהיתי בפינת החדר .

עדיין שמעתי קולות ורעשים מהסלון, אבל את הקול שלו לא שמעתי. וטוב שכך.

לאחר חצי שעה אימא שלי נכנסה לחדר:

"איך זה קרה??"

-"הם הלכו?"

"תעני לי, איך זה קרה??"

-"אני לא יודעת, תגידי שהם הלכו"

"כן, הם כבר לא פה. הם יבואו בפעם אחרת"

לא עניתי.

"את רוצה להגיד לי מה קרה לך? ממה נדהמת כ"כ?"

-" לא נדהמתי! תעזבי אותי! אני רוצה לישון"

"טוב, אני רוצה שנדבר על זה מחר , שתהיי יותר רגועה . לילה טוב"

-"לילה"

יצאה מהחדר, וכיבתה את האור.

הלילה הזה היה קשה יותר מכל לילה .

לא יכולתי לעצום עין, לא יכולתי להוציא את הדמות שלו מהמחשבות שלי.

פחדתי, פחדתי מהמחשבה שאני אצטרך לראות אותו שוב, ושוב, ושוב...

למה מכל האנשים בעולם אימא שלי הייתה חייבת להתאהב דווקא בניר??

למה???

אחרי כמה שעות ארוכות עלה הבוקר, עשיתי את עצמי ישנה כדי שאימא שלי לא תעיר אותי.

אין לי כוח לדבר איתה על אתמול או ללכת לבית ספר, לראות שוב את אותם אנשים צבועים, שוב את אותם מורים...

נמאס לי.

הכל קרה בבת אחת, הכל.

החיים שלי מתמוטטים לי בין הידיים,

ואין לי מה לעשות נגד זה.

ממ זהו .

תגיבו [:

שבת שלום

אוהבת אתכם ככ 3>

Me#