
|
כינוי:
Rainbow :D בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
היי
הרבה מאוד זמן שלא כתבתי על עצמי ועל מה שקורה איתי, על מה שאני
עוברת.
בתקופה האחרונה אני מנסה לשנות כיוון באופן קיצוני.
הגעתי להחלטה שאני לא רוצה להישאר במצב ה"תקוע" הזה.
נמאס לי מבקרים עצבניים, מעייפות בלימודים וחוסר מוטיבציה כמעט בכל דבר שאני עושה.
החלטתי שדי למחשבות, למצבי רוח, לכל השגרה המשעממת הזאת.
התגבשה אצלי הדעה שאני רוצה כבר לגמור את בית הספר. נכון, י"א, עוד שנה וחצי
וסיימנו.
יצא לי לדבר על זה די הרבה זמן בזמן האחרון עם אנשים – אני יודעת שאם אני נמצאת
בסביבה אחרת לגמרי עם אנשים שונים שאני לא רגילה אליהם אני יכולה באמת לפתוח התחלה
נקייה, וקצת קשה לי בהתחשב שאני עדיין תיכוניסטית לגורל שההורים שלי קבעו.
יוצא לי המון לפנטז בזמן האחרון על חופש. כמו שזה נשמע. אני מדמיינת את עצמי אחרי
צבא חופשיה מכל דבר. נוסעת לי הרחק הרחק מכאן, רחוק מהמשפחה, רחוק מהחברים, ויוצרת
לעצמי את המציאות שלי.
בימים האחרונים הכבוד והאגו שלי הזכירו את עצמם לפתע. אני מתגעגעת לאביב הישנה,
שכל מילה שיצאה לה מהפה היה פאקינג מילה שהגנה על הכבוד שלה.
עד לפני שנתיים הייתי בחורה אסרטיבית בטירוף, עם הזמן למדתי למתן את עצמי. בתקופה
האחרונה כבר איבדתי את זה לגמרי.
אני זוכרת שהרגשתי חזקה ושאין מעלי. הביטחון שלי היה בשמיים והרגשתי שלמה עם כל
דבר שאני עושה. לפעמים זה גזל ממני קצת חוצפה לחינם, אבל כמו שאמרתי מקודם בשלב
שהרגשתי שזה כבד מדי הורדתי פרופיל.
אני כ"כ אבל כ"כ רוצה שינוי. לא כ"כ רע לי, אבל עובדה שמחשבות על
כמה שיכול להיות יותר טוב צצות במשך היום. נמאס לי מהמסגרת המקובעת הזאת, בא לי
לשבור את כל הכללים אחד אחד.
אם הייתי יכולה לא הייתי הולכת בכלל לבצפר, לא הייתי שומרת על קשר עם אף אחד
ומתנהגת כאילו העולם על הזין שלי. דווקא בגלל העבודה שאני כן בן אדם שמעריך דברים
יקרים אני לא אעשה את זה. אבל לפעמים המחשבות האלה של פאקינג חופש קוראות לי לרוץ
אליהן.
המילה הזאת... חופש. אוי אלוהים. כמה שאני מעריכה אוויר לנשימה, ברצינות. ימים
שאין בהם שום לחץ ומבחנים אלו הימים הטובים ביותר מבחינתי, וחבל מאוד שזה ככה.
בא לי לא לחשוב, פשוט להפסיק לחשוב. לגרום לעצמי להגיע למצב שאני פשוט לא חושבת על
כלום.
בא לי שקט, בא לי רוגע. בא לי להתחיל את
היום בידיעה "שהכל בסדר".
כל הפוסט הזה רק עסוק בכמה ש"בא לי ואני לא יכולה"... אני נשמעת לעצמי
נורא עצלה וחסרת מוטיבציה. טוב, לא חידשתי לעצמי שום דבר.
איפה החיוכים של פעם... נעלמו עם הזמן.
איפה האש שבערה בי לעשות,להראות,להרגיש... היא נעלמה.
למי ניתנה "התקופה הטובה" שהייתה פעם שלי...
לא
רוצה להמשיך ככה. פשוט לא.
| |
|