מאז תחילת שנת הלימודים נכנסתי לתוך מערבולת, לסערת רגשות שלא נפסקת לרגע.
אני לא יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי בגלל תסכול, בגלל כאב וייאוש.
הייתי מתעוררת כל יום עם תחושת מועקה. תחושה שלא בא לי ללכת לבית הספר, שאין בשביל מה ואין בשבילי מי. הלימודים והלחץ פשוט נפלו עלי וקברו אותי, גם אותם התחלתי להזניח בשלב מסוים כשראיתי שפשוט לא הולך לי.
קשה לי לכתוב על מה עבר עלי כי בתכלס עבר עלי המון. היו פעמים שאפילו לא הייתה צריכה להיות באמת סיבה מוצדקת לכל המצב רוח הזה וכבר הייתי נכנסת אליו. מעטות היו פעמים שהצלחתי לצאת ממנו, וכשהצלחתי לצאת ממנו זה היה בזכות בנאדם אחד.
ממתי נהפכתי להיות אדם שקשה לו להעלות חיוך כשמישהו אומר לו מילה טובה, ממתי נהפכתי להיות אדם שקשה לו לקבל ביקורת, להתמודד עם לחץ,לחייך בבוקר... וכל הדברים הקטנים האלה מעצם היותם גם הם התחילו לתסכל אותי בשלב מסוים.
ככל שניסיתי להילחם בזה ככה זה יותר התגבר. כ"כ הרבה פעמים מצאתי את עצמי זורקת לאוויר משפטי "חכמה" שלעזאזל הכל ואני עושה מה שאני רוצה. אבל אלו היו משפטים וניצוצות של מצב רוח טוב שהחזיקו לרגעים בודדים, ומאוד מהר נפלתי בחזרה לבור השחור והמאוד עמוק שהייתי תקועה בו.
אפשר לומר שבשבילי כל יום הייתה משימה מחדש. כל יום המעגל הזה שחוזר על עצמו – להתעורר בבוקר, להתבאס, להגיע לבצפר, למצוא מישהו לזרוק עליו את כל החרא של כל היום, למצוא עוד כמה דברים רעים בדרך, להתלונן, לחזור הביתה ולהרגיש חרא.
כשאני חושבת על זה אני זוכרת שבאתי בכלל לכל השנה הזאת בגישה רעה. ידעתי שיהיה לי רע, ידעתי שטוב במיוחד לא יכול להיות. והנה אני שוב מוצאת כ"כ הרבה דברים שאני שונאת במציאות שלי. האווירה הכללית מעצבנת אותי.