"And I'm breathing slowly,
Like you said to do when you had lost control,
My head spins from God's wind,
That carries you away from me,
Looks like you got away from me,
This time,

For good..."

כשאני שומעת את השיר הזה אני אוטומטית חוזרת לתקופה שלפני 3 שנים. ילדה חסרת ביטחון,ובעיקר ילדה. זה מה שזכור לי מהתקופה הזאת – חוסר ביטחון ושיברון לב.
אף פעם לא הגעתי למצב שהדבר הכי בולט בי היה חוסר ביטחון. אף פעם לא הגעתי למצב של שנאה עצמית, למצב שבו אני אומרת לעצמי שאני שונאת את מי שאני והלוואי שהייתי אחרת. פעם אחת נתתי לחוסר ביטחון הזה שחוויתי אז להשתלט עלי, והוא רק הרס.
הייתי ילדה קטנה, בעיקר ילדה ובעיקר קטנה. אני קוראת פוסטים מפעם(לכו לארכיון, החודשים הממש ראשונים) והילדותיות מבצבצת בין השורות,למרות שאני תמיד זוכרת את עצמי בתור ה"בוגרת" והאחת שתמיד תיתן את עצת המצב ברגע הנכון. חכמת חיים תמיד הייתה טמונה בי,אבל בפעם אחת קיבלתי מכה רצינית והבנתי שלגבי הדברים הבאמת רציניים בחיים לא היה לי מושג בשיט. השלב הראשון בתחילת ההתבגרות שלי מבחינתי התחיל באותה התקופה.

אני זוכרת את עצמי ביום קריר עומדת בקצה המסדרון של שכבת ח', מסתכלת על המגרש הריק בגלל הגשם שעומד לבוא, ומנהלת דיאלוג עם עצמי על "מזה לעזאזל להתאהב". אני זוכרת את עצמי פשוט מנסה לחשוב ולהגיע למסקנה ברורה של מה מרגישים ופשוט לא מצליחה. המחשבה "בא לי להתאהב רק כדי להבין מזה ולהפסיק" עברה במוחי. ידעתי שאם אני אחווה את זה אני ארצה שזה יפסיק, כאילו שידעתי שאני עומדת לסבול, כאילו שידעתי שאני עומדת לחוות חוויה שתכלול נקודות שפל רבות.

זמן קצר לאחר מכן הרצון בא לידי ביטוי, ומצאתי את עצמי מאוהבת. באמת באמת מאוהבת. שיגעה אותי המחשבה שכולן מסביבי נדלקות על בחורים ואף אחת לא הייתה מסוגלת להבין מה אני באמת מרגישה. שיגעה אותי המחשבה שבנות אחרות נמצאות במקום שאני נמצאתי כמה חודשים לפני כן, שכ"כ קל להן להגיד "אני אוהבת..." מבלי אפילו לדעת מה הכוונה. כשזה הגיע ידעתי שזה זה. כשאנשים שאלו אותי "מה מרגישים כשמאוהבים?" ידעתי בדיוק את התשובה. השאלה בעלת התהיות הרבות מצאה תשובה.
התהלכתי במחשבה שאף אחד לא מבין אותי, שאין מצב שיש אשכרה עוד מישהו שמרגיש כמוני. זה היה כ"כ חזק שפשוט אמרתי לעצמי שזה כמעט בלתי אפשרי. שזה פשוט נדיר.

מרושם ראשוני מעיניים של אדם שטחי אין דבר אחד שאי אפשר לאהוב בו. זה מתחיל מהעיניים החומות מלאות הברק ונגמר בגב הרחב והשפתיים המצוירות. היה לו גוון עדין במיוחד, עור בהיר וחלק,שיער חום וחיוך שאין לתאר כמה שהוא היה מרשים. העובדה שהוא היה שחיין רק הגבירה את המשיכה והקול העבה משך אותי עוד יותר. מושלם מבחינה חיצונית. משקפי הראייה שלפעמים ראיתי אותו איתם נתנו לו את המראה המעודן. אומנם אף פעם לא הייתי אדם שטחי, אבל הייתי ילדה. הייתי ילדותית. ראיית העולם שלי הייתה על 14 שנים מטושטשות לגמרי וכמות הניסיון שהייתה לי בהן הייתה אפסית, וזה למה ראיתי אותו מנקודה כ"כ שטחית.

במשך תקופה של חצי שנה דיברנו בטלפון מדי יום.

כשהייתי בבית הספר הייתי רק מסתכלת עליו מבלי האפשרות לדבר איתו או להחליף איתו מילה וכשהייתי בבית היינו מדברים שעות על גבי שעות מבלי היכולת לראות אותו. זו הייתה הדרך היחידה שלי ליצור איתו קשר, אלא אם כן הביטחון שלי היה גדול יותר והייתי בטח פועלת בדרכים אחרות להשיג אותו.
אם בהתחלה נדלקתי על המראה שלו, אחרי כמה זמן הכרתי את האופי שלו וגם הוא כבש אותי. מאחורי כל הפוזה של הילד הקטן והמתלהב הוא סיפר לי דברים שהוא לא סיפר לאף אחד אחר, הוא נתן לעצמו לסמוך על הילדה הלא מזוהה מהיותה כזאת. הוא אדם עם נטיות דכאוניות לרוב, למרות שהוא ממש לא נראה כזה. הכל היה מוסתר מאחורי הפוזה הגדולה שהייתה מלפניו. הזיכרון שלי נורא מטושטש, התקופה הזאת נראית לי כ"כ רחוקה ואני אפילו בקושי נוהגת להזכיר אותה משום שאני בקושי חושבת עליה. המציאות של היום כ"כ שונה ממה שהיה אז.
דיברנו במשך חצי שנה בטלפון מבלי שהוא ידע מי אני. הקשר בינינו היה כמו של כל שני אנשים רגילים, באיזשהו שלב אפילו הזהות שלי לא הפריעה. חוץ מלדעת איך קוראים לי ובאיזה שם לפנות אלי, הכימיה הייתה. לאחר כמה זמן הוא אמר לי "אני חושב שאני מתחיל לפתח אליך רגשות". תמיד ידעתי שהוא רוצה אהבה. שמאחורי כל הפוזה של ה"מזיין והזורק" הוא רוצה קשר רציני. שנינו רצינו את אותו הדבר-מישהו לאהוב. לשנינו לא עברה המחשבה בראש שאנחנו רוצים שזה יהיה הדדי. עד הקשר הרציני הראשון שלי לא ידעתי שאני רוצה קשר הדדי. לא ידעתי שיש כזו אפשרות לאהוב אדם אחד מבלי שהאדם השני יאהב בחזרה, וקיבלתי מכה רצינית מתחת לחגורה כדי לגלות את זה.

שנינו היינו אותו הדבר, שנינו לא היינו מוכנים לוותר על שום אופציה למשהו "מעבר". וזה למה הקשר בינינו נמשך ובמקביל הוא גם לא היה מסנן אחרות. עם הזמן, הוא התחיל לפתח קשר עם חברה מאוד טובה שלי באותה התקופה. הם נעשו חברים(למשך שבוע בערך אבל עדיין) וזה ממה פגע בי.
"טוב תשמעי, פספסת את הרכבת" הוא אמר לי יום אחד. "מזאת אומרת פספסתי את הרכבת?". מאיה מהצד השני של הטלפון ישר מיהרה להגיד "פספסת את הרכבת, תמיד תבוא עוד אחת".
הבנתי שזה לא יכול להימשך, זה צריך להיגמר. אין לזה עתיד ואני לא מתכוונת לפגוע באותה החברה. מפה זה לא יכול להתקדם. ידעתי שהכי רחוק שאפשר להגיע זה המצב שהיינו בו, קשר טלפוני בלבד. בחיים לא היה לי את האומץ והביטחון ללכת אליו ולהגיד לו מי אני. אני חושבת שגם אם היה לי ביטחון לא הייתי עושה את זה. הסיטואציה עתידה לכישלון מעצם היותה.

במשך שנה וחצי לקח לי לשכוח אותו. הוא עזב את הבית ספר ואני נשארתי באותו הבית ספר למשך שנה עד שעברתי לבית ספר שכיום הוא לומד בו. אני זוכרת את עצמי מחזיקה את הראש מרוב שהוא היה כואב מדמעות. אני זוכרת שפשוט לא הבנתי למה זה ככה, למה יד אלוהים לא התערבה וגרמה לכך שהוא יתאהב בילדה זרה מהשכבה מתחתיו והכל יסתיים ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". השלב של ההתבגרות הוא היה השלב העיקרי במשך כל אותה התקופה. אני זוכרת יותר את הקושי בהתגברות עליו מאשר את התקופה של החוויה. מדי יום הייתי בוכה מגעגועים,מכאב, מחוסר הבנה. לא הבנתי איך אני מוצאת עכשיו מישהו יותר טוב, מישהו שיחליף את המקום שלו. לא ראיתי אפשרות אחרת לאדם אחר שאני אהיה איתו, חשבתי לעצמי שאני רוצה שהוא יהיה הראשון,היחיד והאחרון. הקושי הזה שלאן לעזאזל אני אמורה לזרוק את כל הרגשות העצומים שהיו לי אליו ליווה אותי במשך כל אותה התקופה.

עד שנה שעברה...שפשוט ראיתי אותו מעבר למעבר חצייה של בית הספר באחד הימים הראשונים ללימודים. הסתכלתי עליו טוב, מוצאת נקודות דמיון בין אותו האדם שאני רואה לבין אותו האדם שראיתי שנתיים קודם לכן. מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה שאני ריקה מרגשות. כאילו הוא רק עוד אחד מבין כל התלמידים מבית ספר. המשמעות הענקית שהייתה לו בחיים שלי והערך שנתתי לו פשוט נעלמו. סוף סוף נשלם הסיפור חשבתי לעצמי. ידעתי שעד הרגע שאני אראה אותו ואהיה מסוגלת להגיד שאני לא מרגישה כלום זה לא יגמר.

כיום יש לו חברה, במשך שנה בערך, קצת יותר. השלב האחרון ביותר בהתגברות עליו. להסתכל עליה ובכ"כ פשטות להגיד שהיא אפילו לא מתקרבת לי לקרסוליים גמרה את הסיפור סופית. הוא נמצא איתה בגלל שהיא מי שמגיעה לו, ואני מגיעה למישהו פי מיליון יותר טוב, פי מיליארד יותר טוב. אני מסתכלת עליהם ורק מקווה להם לטוב, אני רואה אותם מתמזמזים באחד המסדרונות בבית ספר ומסוגלת לחייך באותו הזמן.

ככה עלה לי הביטחון. לדעת שאני פי מיליון יותר ממנה, או מסתם כל אחת אחרת. דווקא בגלל שאני לא "אחת".ככה הסיפור תם ונשלם, תקוע הרחק הרחק מאחורה. בתקופה מטושטשת שאני נזכרת בה לעיתים רחוקות.

אותו הבחור יודע מי אני, המבטים לא מפסיקים עד להיום, אבל באמת שרק בגלל שאני מנצלת את העובדה שלשם שינוי אני מסוגלת להסתכל לו בעיניים מבלי שום פחד, לא כמו הילדה חסרת הביטחון מלפני 3 שנים.