 כינוי:
Rainbow :D בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
יום כיפור.
נו ברור, כל חג,מועד, או כל דבר/אירוע שמצריך ארוחה מסביב לשולחן המשפחתי מביא איתו גם את הריבים.
היום הנוראי הזה התחיל מצאת יום כיפור. אני אמא ואבא מתכוננים לצאת לסבתא - לאכול אצלה את הארוחה המפסקת יחד עם כל המשפחה מצד אמא.
אבא שלי,היחיד במשפחה שצם, בדיוק אכל איזה משהו קטן לפני שיצאנו לסבתא.
אני ואמא היינו לידו וחיכינו שיסיים.
בזמן שאמא שלי מלחיצה כהרגלה וממהרת אותנו להזדרז, אבא שלי התחיל לדבר איתי על הלימודים.
היה לי מבחן חרא במתמטיקה ביום שישי, דווקא יצאתי ממנו בהרגשה לא כזאת מבאסת. אותו היום עבר בשגרה, בסבבה לגמרי.
אני חוזרת הביתה, אמא אומרת לי שלא נורא, פעם הבאה אני אצליח ואשתדל יותר.
אבא שלי לעומת זאת, ברגע ששמע שלא הצלחתי במבחן חטף כזאת קריזה.
בהתחלה הוא אמר לי "אני בטוח שלא השתדלת מספיק".
כתגובה אמרתי לו שאני כן, שלמדתי דווקא, אבל פשוט משהו התפקשש ולא כ"כ הלך לי.
"טוב, אז כנראה שהאחים שלך או יותר מוצלחים ממך או שאת פשוט מזלזלת בעצמך".
המשפט הנוראי הזה יצא מהפה של אבא שלי, כן כן, אבא שלי.
אחרי משפט זלזול כזה נראה אותנו -"המשפחה המאוחדת והמגובשת" - לא מגיעה לריב שמלווה בצעקות ובצרחות.
עמדתי כמה שניות בשקט, מעכלת את המילים שהוא אמר לי. מוודאת שהמילים האלו נאמרו ברצינות ואין בהם טיפת ציניות.
"אני?מזלזלת בעצמי?פחות מוצלחת?פאק מה אתה אידיוט?"
הוא הרים את האצבע, מצביע עלי, אני מרגישה את האיום והכח שהוא מפנה אלי באותן השניות.
מסתכל עלי כמה שניות במבט שמצליח לחדור לי עד לעמקי הנשמה ואומר לי "עוד פעם אחת את תקראי לי ככה..." וההמשך מלווה בכיווץ שפתיים.
עד כה הוא נשמע האבא הכי נוראי בעולם. הסיטואציה עצמה הייתה מאוד נוראית, בכלליות אני יכולה להגיד שכל אחד היה רוצה אבא כזה לעצמו(איכשהו).
הרגשתי שכל הכח שלו בתור אבא שלי מופנה אלי, הרגשתי שהוא רומס אותי. על הכבוד שלי אף אחד לא דורך, וברגע שכן, הדמעות מתחילות לרדת.
ניסיתי לעצור לעצמי את הדמעות, רק כדי לא להיראות חלשה. לא יותר ממה שהוא נתן לי להרגיש בכל אופן.
התעצבנתי, כעסתי, ברצינות שאם הוא לא היה אבא שלי קללה כבר ממזמן הייתה יוצאת לי מהפה.
הורדתי לו את האצבע שהייתה מופנת אלי, התקרבתי אליו ואמרתי לו "אני שונאת אותך. אני שונאת את אמא. את אסף, את כולם. אני שונאת את המשפחה הזאת. אתם כ"כ..." ואת ההמשך הוא כבר לא נתן לי לסיים.
הוא העיף לי סטירה, אחת לכל צד. הצליח להשתיק אותי. נכנסתי למצב של הלם והיסטריה. פשוט בכיתי. אני אפילו לא זוכרת מה עבר לי באותן השניות בראש.
פעם ראשונה שאבא שלי מרים עלי יד, כשהייתי קטנה המכות בטוסיק אפילו לא נחשבות.
פחדתי שעוד מילה אחת נוספת תצליח להוציא ממנו עוד סטירה. פשוט שתקתי, חסרת מילים. הרגשתי כ"כ מושפלת שאין לתאר.
בזמן שאמא שלי נסתה להרגיע את אבא שלי אני רצתי לחדר, טרקתי את הדלת. שמעתי אותם מתווכחים וצורחים.
בין כל הצרחות של אמא שלי יכולתי לשמוע בברור "איך אתם מצליחים להרוס לי כל חג..."
אם הייתי יכולה בכלל לתאר כמה שזה נכון. אין כזה דבר אצלנו חג ללא ריבים. אם לא במשפחה המצומצמת אז במורחבת.
הרבה קרעים, הרבה רוע ששורר בינינו.
גם בלי ריבים - הם תמיד ישארו.
בן דוד שלי "גנב" את החברה הראשונה של אח שלי מגיל 16 בערך, על זה שמעתי רק לפני חודש, אולי אפילו פחות.
והקרע הבאמת גדול ביניהם זה כשהוא חזר על אותו הסיפור לפני 3 שנים. חברה של אח שלי בגדה בו עם בן דוד שלי, ועד היום בן דוד שלי והיא ביחד.
הקרע עדיין קיים, למרות שאח שלי במאמצים רבים סלח והבליג לפני חצי שנה.
סבתא שלי הייתה מרוסקת מכל העניין במשך תקופה ארוכה. בארוחות משפחתיות אם בן דוד שלי היה - אח שלי לא היה בא בכוונה.
כשהם היו רואים את הפרצוף אחד של השני הייתה התעלמות מוחלטת. כשאני ראיתי כל אחד מהמשפחה של בן דוד שלי - הייתה התעלמות מוחלטת גם.
הקרע שהיה ביניהם נהפך לקרע שהיה בין שני צידי המשפחה. קרע שלפניו עוד יש הרבה היסטוריה לעצם היותו, דבר שהתחיל מאמא שלי ודודה שלי(הן לא אחיות) כשהן עוד היו בחטיבת הביניים.
המשפחה הזאת מפורקת, ובדמעות אני אומרת שכבר נמאס לי ממנה.
אם לא סיפורים שקשורים אלי אז יש מספיק סיפורים מסביב שיהפכו את המשפחה הזאת לנוראית. ומה שבכלל נכתב בפוסט הזה עוד בקושי ההתחלה.
אני לא סובלת אף אחד מבני המשפחה, כל אחד מומחה בלבוא נגדי ולהילחם איתי.
אני גרה בבית הזה ומרגישה שאני כל הזמן חייבת להתגונן, כאילו זה לא באמת הבית שלי.
אני מתה לצאת מפה כבר, להקים בית כ"כ רחוק מהמקום הנוראי הזה.
| |
מאחורינו.
"נראה לי שאני פשוט אוהב פחות, אבל אני עדיין אוהב שלא תחשבי, פשוט קצת פחות ממך"
"בסדר, זה יבוא לך עם הזמן"
"את לא מפסיקה לפגוע בי, את מודעת לזה?"
"מה עשיתי?"
"היום למשל... ההערה הזאת הייתה כ"כ לא במקום"
"אוי נו באמת גל, אפשר לחשוב. אל תתפוס אותי על כל מילה שנייה"
"ברצינות שזה פוגע... לפעמים פשוט לא טוב לי איתך. בעצם אף פעם לא באמת טוב לי איתך."
"מה?"
"כן. לא יודע, לפעמים אני מרגיש כאילו איבדת כל רגש אלי"
"אוקיי, אז לפי התאוריה שלך - אני מניחה שאתה לא מרגיש אלי שום דבר, הרי אתה מרגיש פחות."
"נכון."
"אז למה אתה איתי?"
"כי אני נהנה מכל מה שאת נותנת לי, וכי... אני כן אוהב אותך, באופן מסויים."
אני זוכרת את השיחה הזאת, יום אחרי זה בבצפר התנהגנו כרגיל. כאילו כל הדברים האלו אפילו לא נאמרו, כאילו שוב ספגתי את כל המטחים שהוא ירה לכיווני.
כמה ימים אחרי זה ישבנו בספרייה -
כשאני בדמעות אומרת "אני חושבת שזה כבר צריך להיגמר, אי אפשר להמשיך ככה" הוא אמר שלכל מילה שלו מאותה השיחה אין משמעות.
5 דקות אחר כך אמרת לי "אני לא מרגיש אלייך שום דבר".
שתקתי, אתה שתקת. הייתה שתיקה מביכה למשך כמה דקות.
אתה מנסה למצוא את המילים הנכונות להגיד, כמצידי השתיקה הזאת יכולה להימשך.
התעוררה בי פתאום המחשבה של להיפרד, אבל הקדמת אותי - כמה ימים אחרי כן אתה באת אלי ונפרדת ממני, לא מהסיבה הזאת מכל אופן.
איזה מזל שנגמר... כ"כ מזל.
אני קוראת את ההיסטורית שיחות ואפילו לא זוכרת עד כמה רע זה היה.
עד כמה לעזאזל...
אני חושבת שבאמת אף אחד לא מסוגל להבין. זה השילוב של הכל - החוסר בחיבה בשילוב עם החוסר טאקט הזה, אה כן, והיחס המגעיל שתמיד הוא נתן לי.
איזה כיף שנגמר...
בימים האחרונים אני לא מפסיקה לשמוע את השיר bedshaped - keane.
יש לי כמה שירים שלהם במחשב במשך המון זמן, רק עכשיו לשם שינוי שמעתי אותם בפעם הראשונה. שיר ממכר.
| |
on fire.
לספר או לא לספר
לספר או לא לספר
לספר או לא לספר
נו, ברור שלספר.
רגע, אבל היא תכעס עלי.
היא תהיה מאוכזבת ממני.
היא תהיה מזועזעת ממני, מה, בגיל 16?
אבל למה?אסור לי להתבגר?
אבל, אני מרגישה כ"כ שלמה.
הוא הבחור המושלם, אז למה שלא יהפוך אותי לאישה?
כשאנחנו הולכות למדוד חזיות אני לא נותנת למוכרת אפילו להציץ לתא הלבשה כי אני מתביישת שתראה משהו.
כשהרופא גב ראה אותי בתחתונים התחלתי לבכות.
מה קרה מאז?
אני מניחה שהתבגרתי, השתנתי.
השלמתי עם הגוף שלי גם איפשהו בדרך.
למדתי פעם ראשונה מזה אינטימיות עם גבר, וכמה שזה מדהים כשמישהו מנשק אותך לכל אורך גופך.
ומזה בכלל להביע רגשות דרך מגע, כמה שזה מדהים,מרגש ומצמרר בו זמנית.
השניות של הרעד אחרי הנשיקה הראשונה אמרו לי שזה מה שאני רוצה ושזה מה שיהיה, ואני לגמרי הסכמתי והתמסרתי.
כשאמרתי לו "זה הכי רחוק שנגיע בחודשים הקרובים" כשרק נשיקה עמדה בינינו יכולתי איפשהו להרגיש רע כי ידעתי שאני משקרת.
אני זוכרת בפעם הראשונה ששכבתי ערומה במיטה לצידו זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת קלטתי איפה אני נמצאת.
שהרגשתי כ"כ חשופה, ואפילו טיפה ביישנית.
והוא פשוט נגע בי, וליטף אותי, והרגשתי הכי מדהים בעולם.
ההרגשה המדהימה הזאת פשוט ממכרת.
תערובת של כ"כ הרבה דברים שעם האקס שלי כ"כ שנאתי להרגיש.
תשוקה,מגע,קסם,התנועות והקצב.
אם הייתי יכולה הייתי קושרת בסרט סאטן אדום את שנינו ביחד. שנישאר מאוחדים לנצח. שההרגשה המדהימה הזאת לא תצוץ לי כשהדימיון שלי פונה לכיוונים אחרים ותזכיר כמה שהיא רוצה להתפרץ שוב כשהוא לא פה,אלא שהיא פשוט תמיד תהיה.
כאילו אין מרחק בינינו.
כאילו אין את השעות האלה שאנחנו לא מדברים, שאני יושבת בכיתה ומשתעממת מבלי לדעת מה הוא הספיק לעשות מאז שהוא התעורר.
וכאילו אני בכלל לא מתגעגעת כי אני מסופקת לגמרי.
כאילו שאני לא נכנסת למצב רוח רע ברגע שאני עולה על הרכבת ומד הקילומטר עולה.
וזה מוזר להגיד את זה, כי כל זה אפילו מבלי שנהיה חברים.
ובדרך כלל כששני אנשים לא נמצאים בזוגיות מוגדרת, הם לא חווים את כל הדברים האלה.
ואני זוכרת איך שתמיד אמרתי לעצמי ש"לא!אין מצב שאני איכנס למיטה עם מישהו שהוא לא חבר שלי ולפני גיל 18".
אבל מצד שני כאילו שבכלל הייתי יכולה להעלות בדימיון שאני אחווה משהו כזה.
זה כ"כ קל להגיד כזה דבר כשאת מדיימנת את הסיטואציה והפנים שלו מעומעמות ולא ידועות,
אבל במציאות כשאני רואה את העיניים הירוקות שלו רואות אותי, ואת השפתיים המצוירות האלה מנשקות רק אותי,בפשטות אני יודעת שאין דבר אחר שאני רוצה יותר מזה.
שום דבר עוד לא במסגרת, ושום דבר לא ברור, הכל לא ידוע. קשה לפיענוח.
ואיכשהו עדיין מלווה אותי התחושה שאני כן יודעת בדיוק מה הולך, ומה אני מרגישה. ומה אנחנו עושים עם עצמנו בכלל...
הכל מתמזג בצורה מושלמת למשהו שהוא אנחנו, עד כמה שאפשר להגיד "אנחנו" כאחד.
אוח, מדהים שלי, בא לי נשיקה נצחית על השפתיים...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
