אני רוצה להקיא,

כול כך הרבה זמן אני רוצה להקיא הכול החוצה.

רוצה להכנס לאותו דכאון רצוף בשביל שאחריו תתחיל לי תקופה טובה.

והכול מצוין ומצחיק ושמח פה ושם,

אלוהים הכול כול כך סבבה אז מה קורה מההה

אני לא יודעת מה לא בסדר איתי

אני לא רוצה לדבר על זה

אני רק רוצה לקחת תרופה ושזה יעבור.

ואני לא רוצה להתקרב

ואני רוצה להיות לבד

ושיהיה לי את החשק לצאת

ולהיות מאוהבת בבן אדם טוב כי אולי זה יעזור.

אני לא מצליחה לחלק את הדברים שאני עושה לדברים שעושים אותי מאושרת ולכאלה שלא.

אין אמת בעולם הזה וזה פשוט מחרפן.

אני יודעת שאני יכולה לגרום לשינוי התקופה,

אבל הכול טוב יואו הכול טוב מה לשנותתת מה

בדיוק עכשיו אני יכולה להכריח את עצמי לחייך ולעשות דברים שימושיים וטובים.

וכזה כוח דרוש בשביל זה

והיא כול כך מעצבנת וטיפשונת,

אני חייבת לה את החיים שלי,

אבל אני לא יכולה להכריח את עצמי לא להתעצבן מכול דבר שני שהיא אומרת.

וכשאני מדברת איתה אני מרגישה שאני מדברת עם ילדה בת 15

אני מרגישה מטונפת מכול הרגשות  והכעסים שאני מחזיקה בעצמי,

אולי אני מפחדת לשנות את המצב הנוכחי,

אני לא יודעת ואמן שמחר העולם יחרב