בארמון קיסרות הגזע האנושי: "אדוני, הקיסר, פיקטוס עומד בשערי הארמון האם להכניסו?" שאל אחד מנתיני המלך את מלכו
"כן! בהחלט" ענה לו המלך אדריאן.
ארמונו של מלך בני האדם היה גדול ועשיר ביותר, עמודי זהב טהור וכסף קישטו את האולם המרכזי, דבר שנתן רושם ראשוני טוב על המקום.
הקירות משובצים ביהלומים ואבנים יקרות. ובאולם בו יושב המלך ישנן איתורי זהב על הקירות והתקרה.
האולם היה ארוך ותיקרתו גבוהה מאוד, על התיקרה היו ציורים של העבר וכתובות עתיקות מן העבר.
בקצה אולם כס המלך יושב המלך ומצדדיו חדרים מוגבהים עם מרפסת מעוטרת בכתב רוהניסטי זהוב.
היו אלה מרפסות המשקיפות אחד על השני בתוך האולם הגדול, המרפסות שימשו לאנשים מכובדים, כל מרפסת מיועדת לאדם אחד על מנת שלא יוכלו דנים להגיע אחד אל השני במידה ונוצר מצב של אימות.
היו שישה מרפסות כאלו שלושה על כל קיר, שלושה מול שלושה ובאמצע למטה היה כס המלוכה בו המלך ישב.
מרכז האולם היה מעוטר בשטיח אדום שהשתרע מהכניסה עד לכס המלך, מרכז האולם היה גדול למדי, מקום זה שימש להכנסת אורחים.
על הרצפה מצוייר קסם עתיק שאת מלותיו אין יודע אלא נוריוס בן הזקונים.
נוריוס מבקר בארמון מדי יום כדי לדיין עניינים חשובים בקשר לגזע האנושי ובקשר למלחמה הקשה אשר מתקרבת לחומות הבירה.
נוריוס היה גנרלס בעצמו ופיקד על חלק ניכר מהצבא.
שערי האולם נפתחו ונשמעו קולות החצוצרות לבשור בואו של מישהו בעל חשיבות.
מחוץ לשערים העבים מנחושת וזהב עמדו הקיסר, פיקטוס עם עוד כמה חיילים.
המלך פיקטוס, מלך האילית, נכנס אל חדר התפארת ואחריו חמישה מחייליו.
הוא נדהם מיופיו של החדר הנעלה.
ואז פתח במילים: "שלום לך אדון האדונים שבאדם, הוד מלכותך".
"שלום גם לך הוד קיסרותך" ענה לו המלך אדריאן שהיה מלך האדם באותה תקופה.
היה ניתן לחוש במתיחות בין השניים מכל עבר.
"אני מניח שאתה יודע את התכלית שלנו, נכון?" שאל פיקטוס.
"כן, אני מודע לעניין של קביעת הסכם השלום הרי בשביל זה אתה פה הלא כן?"
"אני לא כאן רק בגלל ההסכם שאין בברירתי לחתום אני כאן בגלל הסיבה שהאוטרונים כובשים את כל אדמותינו"
"כן, אתה צודק" ענה לו אדריאן "מה נוכל לעשות בקשר לדבר?" הוסיף במלותיו.
"זה מה שבאתי לדון עליו פה איתך אדוני המלך"
עשן כחול מילא את החדר ואז הבזק של אור כחלחל מילא את החדר וסנוור את כל הנוכחים.
כולם שפשפו את עיניהם וכשפקחו אותם ראו את נוריוס עומד במרכז החדר.
"מה פשר ההפרעה הזאת!" קרא המלך.
"אדוני, המלך סליחה על ההפרעה אך מוטב שתדע שהאוטרונים מתקרבים לבירה." אמר נוריוס.
"אני מודע לכך נוריוס, תודה" השיב אדריאן.
"או, כן, כמעט שכחתי, דריפין גם שחרר את ארבעת רוכבי הדרקונים האגדתיים שהספיקו כבר לתקוף את וירוניה." הוסיף נוריוס.
"מה?!" שאלו פה אחד אדריאן ופיקטוס.
"מה נוכל לעשות?" שאלו שני המלכים.
"העניין בטיפול, מצאתי אותו!"
"את המג'אי העליון?" שאל אדריאן
"הוא לא מת לפני 50 שנה?" שאל פיקטוס
"לא! האלפית גרונה היא זאת שהרגה אותו בעזרת חץ עילי ועכשיו מצאתי את היורש המתאים לאחוז בחרב הנבואה של המג'אי העליון"
"אני מקווה שהוא יודע מה הוא עושה כי אפילו למג'אי העליון יהיה קשה מאוד לחסל את רוכבי הדרקונים". אמר אדריאן.
"לדעתי גם דריפין מוגן כמו הדרקונים ורק חרב הנבואה יכולה לחסל אותו" הוסיף פיקטוס.
"לא, זו טעות לדריפין אין מספיק כוחות להשתמש במגנים קסומים מסוג זה אך זה רק עניין של זמן עד שיתחזק" אמר נוריוס.
"שאלן תשמור עלינו" מלמל אדריאן ולפתע קרא בקול"נוריוס! מה בנוגע לתוכנית שלנו?"
"הוא ברח אדוני..." ענה לו נוריוס והרכין את ראשו.
"והאבן?" שאל אדריאן
"במקום מבטחים, כמסוכם" ענה לו נוריוס
"אבן האוטרונים?!" התפרץ פיקטוס
"אכן, האבן האגדית נמצאת עכשיו בידינו" ענה לו המלך אדריאן.
"אז למה שלא נשתמש בה כנגדו?" שאל פיקטוס
"טוב.. למעשה היא לא ממש בידינו, היא אמנם מוחבאת במקום אליו דריפין לא יצליח להגיע אך כמו שהוא לא יצליח כך גם אני, יצרתי מקום אשר כמעט אף אחד לא יצליח לחדור לתוכו, עלינו לשמור על האבן, אסור שדריפין יצליח להשיג אותה" ענה נוריוס.
"נוריוס! מצא את דריפין והרוג אותו! אם תצליח לא יהיה מי שיפקוד על האוטרונים"אמר אדריאן.
"לצערי זה כבר בלתי אפשרי, אנחנו לאלץ לחכות להתקפה הגדולה, דריפין עוד לא שלח את כל צבאו להתקפה, אך כשיעשה זאת אנחנו נכה בו כשלא יהיו לו הגנות" ענה נוריוס.
"אני מקווה שאתם יודעים מה אתם עושים, אם תשלחו לשם צבא כדיי לחסל את דריפין לא ישארו לכם מספיק הגנות על הבירה" אמר פיקטוס.
"או אנחנו לא מתכוונים לשלוח צבא, איגוד הרגינדור תטפל בזה" ענה אדריאן
"נוריוס, כנס אותם כאן בעוד שעתיים" פקד אדריאן
"כן אדוני" נוריוס הוציא מכיס גלימתו אבקה כחולה וזרק אותה מעליו, אז הרים את המטה שלו ושוב נראה הבזק של אור והוא נעלם כלא היה והשאיר את הקיסרים באולם מודאגים מאוד מהעתיד הקרב.
***
בנתיים על הר הערפל השמש הפציעה והשחר עלה, רובין התעורר קופא מקור, עדיין יירד שלג בחוץ והוא כבר כיסה כמעט את כולו.
הוא הוציא פרוסת לחם מכיס מכנסיו ואכל אותה.
אז הוא הוציא את חרבו מחגורתו והמשיך לטפס על ההר המושלג.
הוא הבחין באור כתום מנצנץ מבעד לסופה, הוא התקרב יותר ויותר והבחין בדמות היושבת אל מול מדורה ומנסה להתחמם.
רובין התקרב אל המקום ואז ראה כי זו נערה יפיפיה היושבת קרוב למדורה.
הייתה היא יפה במיוחד ולבשה מעיל צמר עבה בצבע כהה, שיערה החום התנפנף ברוח הסופה ואפילו מבעד לסופה רובין יכל להבחין כי עיניה היו ירוקות ומדהימות להפליא.
"שלום" אמר רובין.
"שלום לך איש זר, האם באת לשדוד אותי?" שאלה הנערה.
קולה היה כלכך נעים לשמיעה, רובין הרגיש כאילו הוא מעבד את שיווי המשקל שלו ונופל עם פרצופו על השלג, אולי זה היה מרגיע אותו מעט.
"אתה לא מתכוון לענות על זה?" שאלה אותו הנערה לאחר כמה שניות של שתיקה.
"אה אממ לא אני לא כאן כדיי לשדוד אותך, אני במסע" ענה לה רובין בקול מגמגם.
"מסע?, איזה סוג של מסע?" היא שאלה.
"אני הוא המג'אי העליון הבא"
"המג'אי העליון הבא?! חשבתי שהאחרון נכחד!" היא אמרה בפליאה.
"האחרון אכן מת אך נשמתו נשארה בתוך חרבו ו..."
"כן כן אני יודעת, החץ העילי, איזו קשטית לא תכיר את ההתקפה הזו?" קטעה אותו הנערה, "בוא שב איתי ותתחמם מהמדורה" היא הציעה
"תודה, אני אשמח, אני כבר מאתמול הולך בשלג ורגליי כבר כואבות ומלאות יבלות"
"אז אתה הוא היורש של המג'אי העליון הקודם?" היא שאלה
"אכן זה אני" אמר רובין
"וואו" היא התפלאה
"הסנדלים שלך מאוד קרועות וישנות, יש לי פה מגפיםם רזרביות אם אתה רוצה"
"אה תודה אבל אני לא אקח ממך משהו"
"לא לא זה באמת בסדר, הם אמנם לא חזקות במיוחד אבל זה כל מה שיש לי"
"תודה.." ענה לה רובין במבוכה.
"אז מה שמך?" היא שאלה.
"רובין ושמך?"
"שמי הוא קארה , ודרך אגב יש לך שם יפה."
"תודה! גם לך," אמר רובין בהתלהבות, נראה שהיא לא שמה לב להיותו שחור דם הוא חשב לעצמו.
"אז מה את מחפשת על ההרים הללו?" שאל רובין.
"אני גם במסע, אני מחפשת אחר אחי, דריפין שרף את כפרי ואני לא מוצאת אותו אך אני בטוחה שהוא חיי ואני בטוחה שיום אחד אני אמצא אותו!"
"את לא לבד בעסק הזה קארה.."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה וניגבה כמה טיפות מלחיה.
"האוטרונים גם שרפו את כפרי, אני עיבדתי את כל מה שהיה לי, אך אני בטוח שסבי שרד, ואני אמצא אותו לאחר שאמלא את יעודי ואמצא את אבן האוטרונים לפני דריפין".
"באמת?" היא שאלה
"כן, אני יודע שהוא אי שם, אני פשוט לא יודע איפה" הוא אמר "האם תרצי להצטרף אליי למסעי קארה? אני אנדוד כנראה במקומות רבים עד שאגיע למטרתי ונוכל לחפש את אחיך במקומות רבים" קארה לא ענתה.
"בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה" הוא מלמל.
"מה בבקשה?" היא שאלה.
"אני מתפלל שתגידי כן"
"רובין אתה כזה חמוד, אני מניחה שיהיה כיף לנדוד יחד, אשמח לבוא איתך"
"יששששש" צעק רובין והחל לקפץ בהתלהבות.
"אבל קארה, עלי לטפס על ההר וזהו טיפוס קשה ומפרך, את בטוחה שאת רוצה להצטרף אליי?"
"בטח שכן, אני לא חלשה" היא ענתה ובדיוק הרימה קשט ענקית אשר השלג הסטיר, הייתה זו קשת גדולה כמעט בגובהה והיו עליה איטורי זהב וקישוטים מרהיבים.
"וואו קשט יפה"אמר רובין "תודה" היא חייכה.
"שנלך?" היא שאלה, "בטח" הוא ענה והושיט לה את ידו כדיי לעזור לה לקום.
"קדימה!" הם החלו לטפס על השלג בהתלהבות, שניהם היו לבד עד עכשיו אך עכשיו מצאו אחד את השני, והם כבר לא לבד.
המשך יבוא... (פרק 8: חרב קטנה עם כוחות גדולים) =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-storyteller-