"הם אמורים להגיע בכל רגע!" אמר אדריאן המלך לחמשת הגנרלים וחברי איגוד הרגינדור.
בדיוק באותו רגע נפתחו שערי האולם עשוי זהב טהור ונכנסו, דריין, רובין, קארה והיפטון שהיה עדיין כלוא בתוך כדור האור.
רובין שלף את חרב הנבואה היא הייתה מדהימה ביופיה.
חרב כסופה, היה לה להב מרהיב וחלק לא פחות ממה שהוא חד.
אם היה מביט בו אדם יכל לראות את השתקפותו על החרב היפיפיה מרוב שהייתה היא חלקה.
על ידיתה היתה דמות של שני דרקונים אשר גופם שלוב זה בזה ופיהם פתוח לרווחה, מעליהם הייתה אבן קטנה וזוהרת אשר הפיצה אור כחול.
נראה היה שהחרב הפיצה מין ערפל מטשטש שכזה אשר בילבל אוייבים וכשרובין היה מניפה היה נשאר מאחוריה שובל של אור וערפל דל כחלכל אשר התמוגג לאחר כמה שניות.
רובין הכה בכדור הירקרק אשר היפטון היה כלוא בתוכו והוא נחצה לשניים אל מול כל יושבי הרגינדור והתנפץ לרסיסי אור בכל האולם.
"או, טוב לחזור" אמר היפטון בעודו מתמתח כמו חתול.
"בואו אחרי" אמר המלך ופתח לרווחה דלת גדולה בקיר האולם.
כל האנשים שהיו באולם החלו ללכת לכיוון הדלת הגדולה כשניגלה לפניהם אולם נוסף זהה בגודלו לאולם שהם בתוכו.
בתוך האולם הנוסף היה שולחן ארוך כול ועמוס במטעמים ודברי מזון טעימים.
"הכנתי מישטה עבורכם" הכריז המלך אדריאן בקולם ונכנס לחדר.
כולם נכנסו אחריו והתיישבו ליד השולחן בעודם מנסים לרסן את בלוטות הרוק בכל כוחם.
"רובין, אני מקווה ששמעת כבר על איגוד הרגינדור" אמר לו המלך במעבר חד.
"הוחלט שדריין, היפטון, נד, ורוברט יצטרפו אליך למסע ההשמדה של אבן האוטרונים, אלה הלוחמים הטובים ביותר שנבחרו בידיינו.
נד הוא בן אדם קוסם ורוברט הוא בן אילית מובחר כמו שאתה רואה" הוסיף אדריאן.
נד ורוברט התייצבו אל מול כל היושבים והתיישבו גם כן.
נד היה לוחם עם שיער בלונדיני שהגיע עד לסנטרו, לא היה לו נשק בלבד חרב קטנה ועלובה למדיי בחגורת מכנסיו, הוא היה לבוש בבגדים אדומים ומעליהם שיריון חום כהה ומגפיים שחורות.
ורוברט היה בן אילית, הוא היה גדול ומגושם וכמו כל בני האיליות היה פרוותי וגדול יותר מבני האדם והאלפים, כמו כן גם היה חזק יותר.
"ברוכים הבאים". אמר רובין
"ומי הנערה?" שאל המלך.
"אה, הרשה לי להכיר לך את קארה, אלפית מהקיסרות המזרחית" אמר דריין
"האם היא תצטרף אליכם במסע?"
"כן אדוני" השיב דריין
"אם כך.. ברוכה הבאה קארה, נצטרך כמה שיותר כוח אדם למשימה... עכשיו נגיע לעניין. דריפין חפץ גם הוא באבן יקרה זאת, אם היא תגיע לידיו הוא יקבל כוחות אין סופיים, עליכם למהר!
מטרתכם היא להגן על האבן ולהשמידה לפני שאויבנו יגיע אליה.
למזלנו נוריוס הצליח לגנוב מדריפין את האבן ולהחביא אותה תחת מחסום כוח שדריפין לא יוכל לעבור דרכו, דריפין עוד אינו יודע היכן נמצאת האבן האגדית אך הוא יגלה בקרוב ואנו מפחדים שיצליח לפרוץ את המחסום שהטיל נוריוסבנוסף לכך.. יש בידינו עוד יתרון, דריפין לא יודע שהמג'אי העליון חזר! אפקט ההפתעה נמצא לצידנו".
המלך שלף מכיס גלימתו מגילה גדולה, הוא פרש אותה על הקיר ובה הופיע תמונה של הר.
"זהו הר האבדון, עליו נמצאת האבן, אך המשימה תהיה לא קלה, ההר נמצא מעבר לשממת ציקרון ותיתקלו בקשיים רבים להגיע אליו" הצביע המלך על הדרך אותה עליהם לעבור.
"את האבן ניתן להשמיד לפי האגדה רק במקום אחד, המקום בו היא נמצאה לראשונה, מערת האבדון אשר נמצאת למרגלות אחד ההרים הסמוכים להר האבדון".
"אל תדאג, סמוך עלינו, שום שממה לא תעצור בעדינו למלא את יעודינו, אנחנו נשיג את האבן ואנחנו נחסל אותה" אמר רובין
"יש דבר נוסף שעליכם לדעת, מסביב להר האבדון נוריוס הציב ארבעה שערים, רק דרך שערים אלו תוכלו להכנס אל מתחם ההר, ורק אדם בעל לב תהור יוכל להכנס דרך השערים הללו, נוריוס השתמש בתבונה רבה כשחשב על מחסום שיצליח לעצור את דריפין" אמר המלך.
"רובין, נסה את תרגיל הטלפורט שלך בבקשה" ביקש אחד הגנרלים שישב מולו.
"אני מצטער אדוני, אך איני מסוגל להעביר כמות כזו של אנשים למרחק כה גדול, הדבר דורש ממני כוחות רבים"
" ככה חשבתי , אם כך אין בררה תאלצו ללכת. הרי האבדון הם הרים קדושים ונמצאים בשטחם של האוטרונים כעט, היו זהירים" אמר אדריאן בעודו דוחף לפיו נתח בשר דיי גדול.
"יהיה קשה מאוד להיכנס לשם" הוסיף
"בקרוב האוטרונים יגיעו אל הבירה, אנחנו נעשה כל שביכולתינו כדי להגן על ארמון הממלכה אך זה לא יספיק, אתם תצטרכו להשמיד את אבן האוטרונים לפני שהם יגיעו אל עירינו אחרת כולנו נושמד" אמר אדריאן.
"למה נוריוס לא יכול להשתגר לשם ולהביא את האבן? הרי הוא החביא אותה שם" שאל היפטון
"מישום שהמחסום שהוא הטיל על ההר מונע אפילו ממנו להכנס אליו, רק אתה ואנשים מעטים יוכלו להכנס אל המחסום הזה, כנראה שהלב שלא גם כן לא תהור"
"ואם המג'אי העליון לא ישתתף במלחמה איך ננצח?" שאל דריין.
"יש לנו סיכוי אחרון, סמכו עלינו אנחנו נחסל את האוטרונים במלחמה הזאת" אמר אדריאן.
"אני מקווה שנספיק, זה לא משאיר לנו זמן רב" אמר רובין.
"אם כך צאו לדרך מיד לאחר הסעודה, אבל לעת עתה תהנו מהאוכל ושיהיה לכם בתאבון!" אמר המלך והחל לחתוך את האוכל שהיה לו בצלחת.
לאחר שכולם סבעו הם לקחו את נשקיהם וכל כליהם וקצת מזון בתוך תיק קטן ויצאו לדרך.
לאחר כמה צעדים מחוץ לארמון הבחין רובין בנוריוס מתקרב אליו בצעידה מהירה
"שלום נוריוס" אמר רובין
"הא, אני רואה שהצלחת להשיג את החרב, עכשיו יש לך כוחות אדירים רובין, השתמש בהם בחכמה."
"בטח אדוני" הוא השיב.
"אתה מכיר את נוריוס מקרוב?!" שאל דריין בפליאה
רובין לא ענה, התשובה הייתה ברורה מאליו לפי שיחתם.
"רק דבר אחרון, רובין, כשירח שחורי הדם זורח במלואו זה הוא היום שלך, ביום זה תקבל כוחות אדירים, השתמש ביום זה בחוכמה, הוא מגיע רק 3 פעמים בשנה, אנה ממך רובין, השתמש ביום זה בחוכמה, היום הזה עשויי להציל אותך ואת גורל העולם כולו."
"כן נוריוס, אשתמש באצתך בחכמה " השיב רובין וקד קידת פרידה
"תודה על הכל נוריוס" השיב לו רובין
"אין בעד מה, שמור על עצמך רובין!" אמר נוריוס, רובין הנהן ופנה ללכת מן המקום.
רובין וחמשת הלוחמים החלו ללכת לכיוון שממת ציקרון, נוריוס איחל להם הצלחה מהירה ופזיזה ונכנס אל תוך הארמון בצעידה מהירה.
הם החלו ללכת, כל ששת הלוחמים, רובין דריין היפטון קארה נד ורוברט אל עבר הר הערפל, הם הגיעו אל שדה חיטה ענקי כשרובין שאל "אז נד, מדוע הצטרפת לאיגוד הרגינדור?".
"זה סיפור ארוך.." אמר נד והשפיל את ראשו.
"אל תדאג נד מה שלא קרה לך אנחנו ננקום! אנחנו כאן כדיי למלא את מטרטינו וכדיי לנקום את מות האהובים עלינו, וכן, כולנו איבדנו את האהובים עלינו עלידיי האוטרונים" אמרה קארה.
"האוטרונים הטילו מצור על העיר בה התגוררתי, הם הביאו איתם את הדרקון האדום, אני לא אשכח את עיניו האדומות של רוכב הדרקון אשר ביצבצו מבעד לקסדתו העבה, אני לעולם לא אשכח איך הוא נעץ חרב בליבה של אימי ואז הביט בי והחל להתקדם לעברי" החל לבכות נד.
"נד..." אמרה קארה
"נשבעתי לנקום! אני יחסל כל אוטרון ואוטרון שאמצא ויחזיר את הכבוד לאימי! היא הייתה חפה מפשע!" אמר נד.
דריין היפטון ורוברט גם כן הרכינו את ראשם אך הם כבר ידעו על סיפורו של נד מישום שהיו חברים לאיגוד.
"רגע, רגע, העיר בה התגוררת במיקרה נקראה דאלס?" שאל רובין.
"אכן, זו העיר, האוטרונים שרפו אותה ליסוד והשאירו מעיר גדולה ומשגשגת רק אפר וגוויות מתות" השיב לו נד.
"בעיר דאלס נוריוס מצא אותי והציל אותי מהתקפת האוטרונים" אמר רובין.
"אני הצלחתי לברוח בדרך נס מרוכב הדרקון שהיה עסוק מידיי בלירצוח עוד אנשים חפים מפשע" אמר נד.
"ומה סיפורך רוברט" שאלה קארה כשלפתע צעק נד, "עצרו! יש לנו אורחים".
נד הניף את ידו למעלה ופיסק את רגליו לעמידה קרבית ואז קיווץ את ידיו, משב רוח עז נפלט מידיו של נד עיקם את כל גבעולי החיטה.
הלוחמים יכלו אתה להבחין בנחש ענקי גדול יותר מרוברט אשר ניסה להזין את עצמו על בשרם של ששת הלוחמים.
נד הניף את ידו שנית וכיוונם אל עבר הנחש ולפתע הופיעה חרב שקופה באוויר שהתקדמה במהירות אל עבר הנחש ושיספה אותו.
"וואו אילו קסמים מדהימים!" אמרה קארה בהתלהבות.
"אני נולדתי למשפחה של מג'אים ולכן נולדתי עם כוחות כמו כל המג'אים, כוחותיי תמיד עזרו לי נגד אוייבים חזקים, למעשה כך גם הצלחתי לברוח מרוכב הדרקון, ללא כוחותי אני לא שווה דבר" אמר נד.
לפתע נשמעו תזוזות מאחוריהם, הם הסתכלו לאחור וראו שלושה נחשים גדולים דומים לנחש הקודם.
"לעזזל! יש עוד!"אמר היפטון
"אני לוקח את הימיני" צעק רובין ורץ אל עברו
הוא שלף את החרב שלו, אך לפני שהספיק לעשות משהו אלפי גבעולים של חיטה החלו לעוף אל עבר הנחשים ונוצר כדור אחד גדול ועגול שכלא את שלושת הנחשים בתוכו.
נד קפץ לפני רובין ושלח משב רוח קל שהחל לגלגל את הכדור במורד הגבעה.
רובין הביט בנד במבט קטנוני כאל מישהו שגנב לו את התהילהו אז הסתובב.
"ואני כבר חשבתי שעומד להיות קצת אקשן..." התבאס היפטון
"יש לך כוחות ממש מדהימים!" אמרה קארה לנד.
רובין הביט בנד במבט מלא קינאה 'למה לא יכולת להגיד לי את אותו הדבר כששיגרתי אותכם מהר הערפל אל הארמון' אמר לעצמו רובין בלב בקינאה.
הם המשיכו ללכת ושדה החיטה כבר נאלם באופק הרחק מאחור, שדה חדש נראה מלפנים אך הלוחמים לא יכלו להבחין במה שהשדה גידל עד שהתקרבו מעט.
היה זה שדה טירס, ששת הלוחמים שמחו לראות את השדה והחלו לקטוף כמה טירסים מן הצמחים.
הלילה החל לרדת ונהיה חשוך מרגע לרגע, הלוחמים הקימו מדורה וישבו לאכול את הטירסים.
הם שיפדו אותם וחיממו אותם מעל למדורה עד שהיו בשלים למאכל ואז טרפו אותו כאילו לא ראו פיסת אוכל מזה ימים.
"רובט? שחכנו לשאול אותך על סיפורך" נזכר לפתע רובין.
רוברט הרכין את ראשו "לא הרבה נולדים עם כוחות ריפויי, ואלה שכן תמיד יהיו אומללים וחסרי כל" אמר רוברט
"למה אתה מתכוון? הרי אלה כוחות נדירים ומיוחדים שכל יצור היה רוצה!" אמרה קארה ונראה היה שהיא חשה הכי הרבה אמפטיה אליו.
"אני נולדתי עם כוחות ריפויי, כבר כשהייתי בן כמה חודשים רצחו את אימי מישום שלא הסכימה לתת אותי לכוחות הצבא כדיי שאוכל לרפא לוחמים פצועים בקרב.
המלחמה הארורה של בני האדם והאילית הרסה לי את החיים, איני מאשים את בני האדם וגם לא את בני האילית, כולנו אשמים במלחמה הזו, אך עם פרוץ מלחמת האוטרונים מישהו הרג את כל יתר המשפחה שלי, אני הייתי באבל וברחתי מהעיר ושם הם טפסו אותי הרוצחים האוטרונים ועינו אותי כמעט עד מוות, היה זה נס שבדיוק פלוגה של בני אדם הגיע למקום והרגה את מעט האוטרונים שעינו אותי.
מאז נשבעתי לנקום באוטרונים על כך שהרגו את משפחתי ולכן החלטתי להצטרף לאיגוד הרגינדור".
כולם הרכינו את ראשם, "כוחות ריפויי הם כוחות מדהימים" אמרה קארה.
"כן.." מלמל רובין בהסכמה עם קארה.
"אך תמורתם בא מחיר גבוה, אני חסר כוח, איני מסוגל לעשות דבר חוץ מלרפא ואני מבוקש עלידיי אנשים רבים שיהיו מוכנים להרוג כדיי לקבל את כוחותיי הנדירים" אמר רוברט.
"אנ יחסר עונים ללא הגנה ואם הייתי יכול הייתי כלכך רוצה להפטר מהכוחות הללו, אני רק מקווה שאוכל לפחות להשתמש בהם למטרה טובה נגד האוטרונים"
"אל תדאג! עכשיו אתה איתנו! אתה מוגן" אמר רובין.
"אני לא אתפלא אם אני אהיה הראשון שימות במסע הזה, אני לא בנויי לזה" אמר רוברט.
"אל תדבר ככה! אנחנו נצליח במסע! אנחנו נשיג את האבן לפני דריפין ואנחנו נשמיד אותה ונחזור הביתה בשלום!" אמרה קארה.
"אני מקווה" אמר רוברט ודמעות זלגו מעיניו, הוא נשכב על האדמה ונירם לאחר כמה דקות.
חמשת הלוחמים האחרים פרשו להם בגד עבה מתחתיהם ואז נישכבו לישון גם כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-storyteller-