טוב, הפוסט הזה הולך להיות ארוך. אז אם אתם הולכים לקרוא אותו תוודאו שלא מתחילה עוד מעט איזו תוכנית שאתם אוהבים, שאין לכן משהו לעשות בעשר דקות הקרובות ושיש לכם זמן לקרוא אותו.
כי הוא ארוך.
וזאת הייתה הפתיחה שלו.
אז ככה:
לא כתבתי פה כבר דיי הרבה זמן, בערך שבוע נראה לי.
אז זה הזמן לעדכן-
ביום שישי שבת היה יומצופה [!!!!!] בפלמחים. היה כל כך כיף... למדתי לקשור, לעשות כפיתות, קשרים, למדתי את כל הראשי תיבות שיש (חב"ד, חב"ע, בזנ"ט, רזנ"ט ועוד כל מיני..) ונהנתי כל כך.. חוץ מהקטע שירד גשם בלילה, אבל לא היה לי כל כך קר האמת... ושלא הצלחתי לישון! ישנתי אולי איזה שעה בלחץ, אבל גם לא תיכננתי לישון כל כך הרבה.
השנה נתנו לנו, לקורס של כתות ט' לעשות את הכתובות אש, מן מסורת חדשה של השבט, שזה כאילו יהיה המעבר דרגה שלנו. סיימנו את הכתובות והצלחנו לעמיד אותם מוכנים כמו גדולים. מזה גדולים- ענקיים. לא הרמנו בסוף כתובת אש אחת, למרות שעבדנו עליה הרבה, אבל בכל זאת זה נראה מדהים. ההורים שלי היו ומזה התלהבו ולא האמינו שלקחתי חלק בזה. ייאי ^_^
והיה מאוד כיף.. בסוף הפירוק והעמסה של המכולה אכלנו פיצה ושתינו קולה. היה כ"כ טעים D:
וזהו ביום ראשון ישר חזרתי ללימודים, אחרי שהפסדתי הרבה, ואני חוזרת על הרבה שעות שינה. מזל שהלכנו להצגה על ביצפר, אחרת לא נראה לי שהייתי מצליחה לשרוד את היום הזה.
יום שני עבר חרא. גם יום שלישי. היה לי היום מבחן ופשוט... הוא היה מזה קשה. ממש. אבל לא מדברים עליו.
שוש...
בזמן האחרון אני מרגישה שהרבה דברים השתנו. הסביבה, החברות, הלימודים. הכל ביחד... זה שינוי עצום. כאילו... לא יודעת איך להסביר את זה. הרבה מחשבות ותהיות עולות לי בראש, ואני לא יודעת מה לעשות איתם.
אני בלחץ ענקי, למרות שרק התחילה המחצית, כבר יש לי מבחנים, רוב ימי אחה"צ אני לא בבית. אני לא רוצה שהציונים שלי ייפגעו בגלל זה... אבל מצד שני אני גם לא רוצה לוותר על זה.
כאילו, כבר בקושי יש לי זמן לראות טלווזיה, להיות במחשב זה רק כשאני עושה שיעורים, להיות עם אחותי פחחחחח מתי?! אין לי זמן. פעם עוד הייתי משחקת איתה. היום היא אפילו לא זוכה לתשומת הלב שלי. היא מנסה להשיג אותה, אבל בדרכים מעצבנות, שאני מתעצבנת מהם ואז אני צועקת עליה. היא לא אשמה. בעצם כן. לפעמים...
גם חברות שלי, הכל נהייה פתאום כל כך שונה. אני לא מדברת כבר עם חברה מאוד טובה שלי כבר איזה חודש - חודש וחצי, ודווקא דיי נוח לי עם זה. אבל... פתאום עם החברות האחרות זה התחיל להיות מוזר. פעם הייתי אומרת לאנשים את מה שאני חושבת עליהם בפנים, היום אני כבר לא כל כך בטוחה. אני לא כל כך בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות, אני כל הזמן מתלבטת... וכן, יש לי דברים להגיד. וזה לא שאין לי את האומץ, יש לי. אני פשוט לא יודעת מה ייקרה אחרי זה. אחרי שאני אגיד, אחרי שאני אספר. אני לא יודעת אם זה יחזור להיות אותו דבר, ובגלל זה אני לא מספרת. זה מזה מבאס ומעציב אותי, כל פעם מחדש.
ואני יודעת שיש אנשים שמכירים אותי שעכשיו קוראים פה ולא מאמינים לזה. אבל זה נכון. ככה אני מרגישה. וזדיינו.
הטיול שנתי הולך להיות הטיול הכי חרא בעולם. הכי חרא בעולם!!!
בנתיים...
מקווה שנהנתם לקרוא את הפסוט, וגם אם לא, אתם מוזמנים להגיב יחארות.
מאיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
