Me and you

לקחתי עט, לקחתי נייר.

אבל בכל זאת, זה לא עבר-

החששות, הדאגות,

המחשבות העמוקות.

מתי המצב יישתנה?

כבר נמאס לי לחיות בשיגרה.

מתי אני כבר אזכה להגיד למישהו,

ולהתכוון לזה מכל הלב-

"אני אוהבת אותך"?

למה הדברים לא קורים?

למה אלוהים לא עוזר?

למה אני שוקלת כל צעד שאני עושה,

פעמיים, אם לא יותר?

פשוט רוצה לברוח,

לעזוב,

לקום,

ללכת.

לא מעניין אותי מה יגידו וייחשבו.

למה כל דבר מעצבן אותי?

למה אני תמיד עקשנית?

תצאי כבר מהסרט שאת חיה בו,

את לא שחקנית.

לקחתי עט, לקחתי נייר.

אוי כמה מפתיע,

לא יצא שומדבר.