החיים הם לא מרתון

המהפכה הכי גדולה בעשור הזה בעיני היא יוטיוב.

אני אומרת את זה בעיקר בתור צופה אדוקה בתוכנית שאני מוכנה להודות שהיא בערך התגלמות כל הרוע בעולם ושמה "אמריקן איידול".

יוטיוב היא המקום בו אלפי אנשים שאבאמא קנו להם גיטרה ליום הולדת 12 יכולים להעלות את הגירסה האקוסטית הסופר-מגניבה שלהם לשיר האחרון של קניה ווסט\ מיילי סיירוס\ ביונסה\ מישהו מעאפן אחר שהם לעולם לא יהיו (וטוב שכך) - והיא תיתן להם את 3 דקות התהילה שלהם. אחרי שקריס אלן עשה את זה בגדול בשנה שעברה עם "הארטלס" האקוסטי, הגיעו השנה אלפי יוטיוברים לאודישנים של איידול. וזה לא רק איידול: תוכניות האירוח מלאות בכל מיני צעירים שמשוכנעים שהם בריטני הבאה רק עם תחתונים, שמגיעים לשיר את הקאבר הכי מקורי שלהם לשיר שבמקור לקח בערך 30 שניות לכתוב אותו והלחן שלו כל כך עלוב שלא הייתי יכולה לזמזם אותו גם אם חיי היו תלויים בכך.

ואני מתה על זה.

אני מתה על זה כי אני מעדיפה גיטרות אקוסטיות ממה-שזה-לא-יהיה שמשתמשים בו ברוב השירים שהילדים המגניבים אוהבים לשמוע היום. בגלל שהילדים מיוטיוב בכלל לא פוטוגנים, אבל עדיין מצליחים לרתק אותי למסך. בגלל שהם כותבים שירים מקוריים שיכלו בקלות להיות הסינגל הבא של השינז. בגלל שהם אני, ואתם, וחברים שלכם, רק עם 2 מיליון צפיות ביוטיוב. בגלל שקינה גרניס (אל תעידו פנים שאין לכם מושג על מי אני מדברת) קיבלה חוזה הקלטות - ועדיין מציירת לבבות וברכות לכל החברים-מעריצים שלה בימי ההולדת שלהם. זה מרגש, כי זה הכל התחיל בסלון או בחדר השינה שלהם, עם מצלמת ווידיאו קטנה ולא מאוד איכותית.

לאחרונה לימדתי את סבתא להשתמש באינטרנט. נתתי לה לינקים לאתרים שימושיים, והסברתי לה על יוטיוב.

"זה האתר שאת יכולה למצוא בו הכל", אמרתי לה. "הכל?" "הכל. בא לך על איזה שיר? בבקשה. קטע מסרט שפיספסת? בכיף. מישהו חשף הרגע את ישבנו בטלוויזיה? חכי 5 דקות וזה יהיה ביוטיוב. בHD". ואז היתי צריכה להסביר לה מה זה HD.

אבל יוטיוב גם מבאס אותי. הוא מבאס אותי, כי הוא מזכיר לי שאני כל כך תקועה במקום שלפעמים אני לא מבינה איך לא גייסו אותי לחיל הים - הייתי יכולה להיות עוגן מושלם.

אני אמנם לא באותו מקום שהייתי בו לפני שנה - התגייסתי, התבגרתי קצת, יש לי חברים חדשים, חיזקתי קשר עם חברים ישנים, הגעתי להמון תובנות על החיים כשהמרכזית שבהן היא שאין לי תובנות על החיים, וגיליתי את נפלאות המטבח היפני. אבל במובן מסוים ומשמעותי ביותר לא התפתחתי.

אני צופה מהצד. יושבת כל היום ומחפשת את הגירסה המגניבה יותר לשיר ששמעתי ברדיו. כל הילדים האלו ביוטיוב הם אולי לא בדיוק התגלמות מימוש הפוטנציאל העצמי, אבל הם עושים משהו עם החיים שלהם. הם מעלים סירטונים ליוטיוב, באים להתארח אצל אלן דג'נרס ואולי בסוף מקבלים חוזה הקלטות. ואני יושבת בבסיס ורואה שידורים חוזרים של אלן דג'נרס, במקום לכבות את הטלוויזיה ולעשות משהו משמעותי יותר בחיים שלי. כמו לראות קונאן אובריין.

דווקא הצבא עשה לי די טוב.

כשהתגייסתי הייתי במצב רוח נוראי. לא עברתי אף מיון ולא התקבלתי ליחידה סודית ומגניבה עם שם של גבינה מסריחה, והייתי די בטוחה שביום הגיוס אני אגיע לשם ופשוט יגידו לי "אה, את ג'ס? באת בסוף? אוי... תשמעי, תחזרי הביתה. אנחנו לא באמת צריכים אותך" או לחלופין, אני הולכת להכין קפה בשנתיים הקרובות. ואני לא אוהבת להכין קפה.

מסתבר, שטעיתי. זאת אומרת - אני דווקא כן מכינה קפה רוב היום, אבל לעצמי, ואני לא עושה כמעט שום דבר חוץ מזה, אבל נהנתי בטירונות, ובקורס, ויש לי חברים שאפילו ביליתי איתם באזרחות והעבודה שלי - כשיש עבודה - מרגישה קצת קצת חשובה. היא לא דורשת יותר מידי אינטלגינציה, אבל לפחות אני יודעת שעשיתי משהו שמישהו ישתמש בו. אז הצבא עשה לי קצת טוב.

מה שלא עשה לי טוב, זה כל הזמן החופשי שיש לי, עכשיו שאני לא שקועה רוב היום בלהיות תלמידה כל תשומת ליבי מופנת לתסביכים שלי. פעם הייתי מבלה 2-3 שעות ביום בלחשוב על לימודים, זה שאין לי כוח ללמוד, למה אין לי כוח ללמוד, למה אני לומדת ועדיין לא מבינה כלום, למה אני לא מבינה כלום, בסוף אני אהיה מנקת רחובות ואני לא טובה בלנקות, דברים כאלו. עכשיו כל מה שמעסיק אותי זה... כלום. שום דבר לא מעסיק אותי. התפקיד שלי דורש כל כך מעט מחשבה שהמוח שלי התנוון כל כך עד שאני מפחדת שיום אחד אני אאבד את היכולות לבצע פעולות פשוטות ואשחזר את הסצינה היא מ"איש משפחה", כשפיטר שכח איך יושבים.

בכל מקרה, כל הזמן הפנוי שלי מוביל אותי למחשבות מורכבות על החיים. בעיקר, על למה הם מסריחים. אני מודה שלעולם לא הייתי חובבת גדולה של בלוגרים שממלאים עמוד אחרי עמוד על למה מתחשק להם לקחת כדור שינה אחד יותר מידי אבל אני מתביישת לומר שאני מבינה את הקסם בכך. אני לא חושבת, למשל, שהחיים שלי ישתפרו ברגע שאלחץ על "שמור" ואפרסם את הפוסט, גם אם אקבל 80 תגובות (אוקיי, אולי קצת) - אבל יש משהו מאוד מנחם בלהעלות את זה בכתב, לאינטרנט. אולי זה היוטיוב ווידיאו שלי. זאת הגירסה שלי ל"הארטלס". זה בטח הרבה יותר קל מללמוד לנגן במשך 10 שנים, ואז לצלם 30 טייקים מאותו קליפ עד שהוא ייצא מושלם. וחוץ מזה אלן לא תטיס אותי מישראל עד אליה. זה יקר אפילו בשבילה.

הדבר המתסכל באמת הוא, שאני לא רואה שום פיתרון לדיכאון שנופל עלי כל, אה, פעם בכל-פעם-שאין-מה-לעשות-בעבודה וזה אומר בערך כל היום מינוס הקפה בבוקר. ודיכאון לוקח הרבה מאוד אנרגיה, אם משקיעים בו כמו שצריך. יש את הפרצוף המדוכא שצריך לכוון אותו ממש כמו גיטרה, את המילמולים חסרי הפשר שאני פולטת לכיונם של האנשים שמנסי להתעניין ולשאול אותי אם קרה לי משהו. וזאת בדיוק הבעיה שלי: לא קרה לי כלום.

חשבתי על זה הרבה, בעקבות פנייתה של חברה לפסיכולוגית, ללכת גם אני. זה לא יכול להיות רע, אין לי הרבה טראומות ילדות שאני לא מודעת אליהן שיכולות פתאום להתגלות בטיפול, וזה חינם! איזה כיף להיות חיילת! אבל כל פעם שחשבתי על זה דמיינתי את עצמי מבקשת לפנות לפסיכולוגית כי - למה? כי משעמם לי? כי אין לי מושג מה לעשות עם עצמי? כי אני מדוכאת אפילו שיש לי קצת כסף, הורים בסדר כזה, חברים נחמדים, ציונים שמבטיחים כניסה לאוניברסיטאות לא רעות ובקיצור סביר להניח שאם הייתי נכנסת לחדר טיפולים ומתחילה לדבר הפסיכולוגית שלי היתה נרדמת לי מול הפרצוף.

אבל אני יודעת למה אני לא בסדר. אני לא בסדר כי כשאני הולכת לישון בלילה אני יודעת שכל מה שעשיתי היום היה מיותר. לא השארתי חותם, לא עזרתי לאף אחד למרות שכל מה שאני עושה כל היום זה לעזור לאנשים, לא התאהבתי באף אחד ואף אחד לא התאהב בי, לא רציתי שום דבר ולא השגתי כלום, והקיום שלי מיותר בתכליתו.

אה, ולפני כמה זמן עמדתי בתחנת האוטובוס בדרך הביתה ודיברתי עם מישהו על היומיות מירושלים לצריפין והוא זיין לי בשכל חצי שעה ואז כשעלינו לאוטבוס הוא כזה "אה, אני אתיישב שם... " ולא התיישב לידי, אפילו שלא רציתי, אז בעצם מישהו שאפילו לא התחלתי איתו דחה אותי ואף פעם לא יהיה לי חבר.

אוף, קיוויתי שעד סוף הפוסט הזה תהיה לי איזו הארה על החיים המסריחים שלי שתבדיל אותו משאר פוסטי "חיי בזבל" הנפוצים ברשת, אבל אפילו לזה אני לא מסוגלת.

אולי בפעם הבאה, ועד אז שיהיה לכם שבוע טוב,

ג'סיקה