לפעמים אני אוהבת לשחק עם עצמי את משחקי ה-what if. מה אם זה לא היה קורה? ואת זה לא הייתי מגלה? מה אם הייתי כבר מתחילה את הסמסטר השני שלי? ומה אם הייתי מתגייסת? ומה אם עדיין היינו ביחד. כל כך הרבה השתנה. דברים שבחיים לא הייתי רוצה שישתנו. איכשהו עליתי על הגל הנכון אז לפני שנה וחצי, ואיכשהו גם נפלתי ממנו מהר מאוד.
לפעמים אני יושבת בעבודה, בוהה באנשים שעוברים ומנסה לדמיין את החיים שלהם. מה הם עברו, מה הם חוו. האם הם אהבו באמת. האם הם הלכו אחרי החלומות שלהם. האם יש להם משפחה או שהם בודדים וגלמודים שמגדלים מליוני חתולים. רוב האנשים נראים לי עצובים. לכולם בלי יוצא מן הכלל יש קמטי מרירות על הפנים, קמטים שמושכים את הפה למטה בכובד המשיכה. ובפעמים האלה שאני מסתכלת עליהם, אני מחליטה בלב ומבטיחה לעצמי אף פעם לא להפוך לאחת מהם. לא משנה מה. העיקר לא להיות אחת מהחבר'ה האלה. אז אני עושה החלטות פזיזות, זורקת את עצמי מפה ולשם, העיקר לקחת הזדמנויות. שאולי הגל הבא שאני אעלה עליו ייקח אותי למקום אחר, ולא רק למעלה למטה.
איפושהו בתוכי אני שמחה שאני במצב סחי. אני שמחה שנגזל ממני הרעל הזה, שדפק אותי איפושהו בפנים. ואיפושהו אי גם יודעת שזאת הסיבה שנכון לעכשיו גם לא ניסיתי דברים אחרים שלפעמים קסמו לי, והיו לי הזדמנויות. אבל לא ניסיתי ולא לקחתי, כי אם כבר שפוייה - אז שיהיה עד הסוף.
[ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה]
אני כל הזמן בודקת האם כל זה כדאי ושווה את ההרגשה. ותמיד אני מבטיחה לעצמי שאם לא, אז תמיד אפשר יהיה. אבל אני גם יודעת שאני לא אלך לכיוון הזה, כי תמיד תהיה אלטרנטיבה.
נכון לעכשיו מהבהב לי בראש הדימוי הזה של האישה המוכה, שלא עוזבת את בעלה המכה כי היא עדיין חושבת שהיא אוהבת אותו, ולמרות שכל יום שהיא עוברת הוא גיהנום, היא מאמינה בתקווה שזה אולי ישתנה. ואם זה ישתנה, זה יהיה שווה את הציפייה. ככה גם אני, רק בלי שום בעל מכה, אלא שאצלי זה קשור לעבודה. אני לא אוהבת את העבודה עצמה יותר מדיי, אני מתעבת את הדרג הבכיר של המנהלים, אני לא מסתדרת עם הצוות שאיתו אני עובדת, אבל אני נשארת בגלל הבטחות שתלויות באוויר שאולי כל זה ישתנה וישימו אותי במקום טוב יותר. עברתי בראש על הרבה אופציות, והבנתי שגם ההבטחות שלהם לא קוסמות לי. נמאס לי מהמיקום הגיאוגרפי, נמאס לי לבזבז שעתיים ביום על נסיעות מרצוני. זה בדיוק כמו שירות יומיות עם הטרטור של הנסיעות, רק שאצלי זה מבחירה. אולי הגיע הזמן לשינוי? ובדיוק כמו אישה מוכה שמפחדת מהשינוי, של הלהיות לבד בפעם הראשונה בחייה, ככה גם אני מפחדת להיוותר בלי עבודה ובלי הכנסה שתעזור לגמור את החודש.
היום בבוקר כבר ישבתי על המחשב ושיניתי את קורות החיים שלי שכתבתי בקיץ. הכנסתי בהן את כל השינויים והתוספות, עיצבתי יפה. והדפסתי את הגרסה הסופית. השאלה היא מתי יהיה לי האומץ לצאת ולחלק אותם.
הלוואי שתמיד תהיה אלטרנטיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pegasus.