היי אנשים....
מה שלומכם?מקווה שטוב....

אחרי 3 חודשים שבהם לא כתבתי כלום סתם כי לא היה לי כוח/מוזה וכד' וגם כי סבא שלי נפטר
נזכרתי שיש לי סיפור להמשיך אז הנה פרק 6

בפרק הקודם:

דניאלה מבשרת לאריק שהיא בהריון והוא מגיב באופן שונה לגמרי ממה שהיא ציפתה....

אריק היה מופתע..."הריון? "
"כן אריק...ילד...אתה תהיה אבא..."הבטתי בו....הוא נראה מאוכזב...לא הבנתי למה...ואז הוא אמר "זה בסדר דניאלה....אני אשלם על ההוצאות אל תדאגי..."
"אבל למה אתה אומר את זה בנימה כזו מאוכזבת?"
"כי הפלה זה לא דבר משמח את יודעת..."
הייתי בהלם...
"הפלה?!?!?!?!"

לא האמנתי למה שהוא הרגע אמר....הסתכלתי עליו המומה וחיכיתי להסבר...אריק הבין שאני מחכה להסבר ממנו אז הוא התחיל לדבר..
"דניאלה תיראי....זה לא שאני לא רוצה ילד ממך זה פשוט זמן ממש לא מתאים עכשיו...אני לא חושב שאני יכול להתבסס עדין את יודעת חתונה והכל...וחוץ מזה שאני בדיוק מקבל קידום וזה כולל העברה לניו-יורק...."
ניו-יורק?
"מה זאת אומרת ניו-יורק? אריק?אתה לא אמרת כלום? ומה איתנו?מה איתי?"
הייתי על סף דמעות...אריק נאנח...
"זה מה שרציתי לספר לך....רציתי שתסעי איתי וגם אחיך בארצות הברית אז חשבתי שתשמחי..."
כל כך כעסתי עליו....כל כך נעלבתי ממנו...איך יכול להיות שהוא בכלל חושב על הפלה??? ילד שנוצר מאהבה זה הדבר הכי יפה שקיים....
"אריק....."הוא הביט בי....לא יכולתי להסתכל עליו אפילו... "אני רוצה שתלך מפה.....ואני לא עושה הפלה בשום פנים ואופן" אמרתי בטון דיי תוקפני "אם אתה לא רוצה את הילד אתה יכול לשכוח גם ממני..." אריק ישב לידי עוד שניה הוא הניח את ידו על ידי...משכתי אותה הוא מילמל שהוא מצטער ואז הוא קם ויצא...

כששמעתי את הדלת נטרקת התחלתי לבכות....לא האמנתי למה שקרה עכשיו...אריק לא רצה את הילד שלי....שלנו...ולהיפרד ככה בצורה כל כך מכוערת...זה כאב כל כך....
ואז ענת נכנסה לחדר....היא בטח שמעה את השיחה...היא התיישבה לידי וליטפה את פני...
הבטתי בה ופשוט לא יכולתי להפסיק לבכות...היא חיבקה אותי....
בסופו של דבר נרדמתי מרוב בכי...

התעוררתי למחרת בבוקר קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת....מה שקרה אתמול עם אריק לא יצא לי מהראש...כשסיימתי להתקלח ולהתלבש נכנסתי לסלון ושם הייתה מזוודה ארוזה על יד הדלת....ענת ישבה על הספה שתתה קפה וצפתה בטלוויזיה...היא ראתה אותי וקמה לקראתי..
ניגשתי למטבחון כדי להכין לעצמי תה...

"בוקר טוב....איך את מרגישה?"
"כאילו הציאו לי את הלב מהחזה ודרכו עליו..."
"אהה....טוב דניאלה את צריכה לאמץ לעצמך גישה חיובית...אני יודעת שלא יהיה לך קל להתגבר על זה אבל את חייבת כי יהיה לך ילד...אלא אם כן את רוצה למסור אותו לאימוץ..."
"מה פתאום אימוץ....אני אגדל אותו....או אותה..."ואז עלה חיוך על פני...רק מהמחשבה שזו תהיה בת...."הלוואי וזו תהיה בת.....אבל גם בן יהיה טוב...בכל אופן זה יהיה הילד שלי..."

ענת הסתכלה עלי בחיוך ופתאום נזכרתי במזוודה שליד הדלת...
"ענת של מי המזוודה?"
"של טום....הוא עוזב היום בלילה....הוא אמר לי לא להעיר אותך אבל הוא הלך לבית קברות...."
הנחתי את כוס התה שלי בכיור למרות שלא שתיתי אפילו חצי ממנה...
"את יכולה לקחת אותי לשם?"
"בטח...את בטוחה שאת מרגישה טוב?"
"כן כן...אני מתלבשת ובאה..."
נכנסתי לחדר והחלפתי בגדים לקחתי כמה דברים ויצאנו....

נכנסנו למכונית של ענת ונסענו...
"ענת...הוא אמר לך משו לפני שהוא יצא?"
"טום?"
הנהנתי
"הוא רק אמר שהוא הולך לבקר את ההורים שלו ושאני לא אעיר אותך ואז הוא פשוט יצא מבלי שאני אספיק להגיד כלום...וזה היה נראה לי ב6 וחצי בבוקר..."
"עכשיו 9...."
לקחתי את הפלאפון שלי וחייגתי את המספר של טום
"את חושבת שהוא עדיין שם?"
"אני מקווה....הוא לא עונה לי...."

בדיוק הגענו לכניסה של בית הקברות ושם ראינו אז המכונית שטום שכר חונה שם...
ענת החנתה את המכונית שלה ליד מכוניתו של טום ויצאנו ממנה...
הלכנו לעבר הקבר של ההורים שלי...פתאום עלו שוב כל הזיכרונות שיש לי מהם....
אני זוכרת את היום שבו הודיעו לי שהורי נהרגו בתאונה....הייתי בת 20 ובדיוק הייתי בטיול של אחרי צבא באירופה והתקשרתי הביתה להורים כדי לדווח שאני בסדר...ואז טום ענה לי..
באותה תקופה טום כבר היה בארה"ב והופעתי לשמוע אותו בבית הורי...ואז הוא סיפר לי את הסיבה לכך שהוא נמצא שם...הורי נהרגו בתאונת דרכים קטלנית כאשר נהג משאית שהיה עייף מידי וכנראה גם שתוי קצת התנגש בהם חזיתית...לא היה להם סיכוי....
הוא כמובן יצא בלי שריטה....הורי נהרגו במקום....

היינו במרחק של מטר או שניים מקברם ואז ראיתי את אחי יושב ליד הקבר ומלטף את השיש הקר של המצבה...
הוא שמע צעדים והסתובב....כשהוא ראה אותי הוא קם...ניגשתי אליו וחיבקתי אותו...הוא גבוה ממני בראש לפחות... ואז הוא ראה שגם ענת שם...עזבתי אותו וניגשתי לקבר...בזוית העין ראיתי שטום וענת מתחבקים ואז הוא נשבר והתחיל לבכות....
ליד הקבר הוא אף פעם לא החזיק מעמד...כמה שהוא ניסה להיראות חזק ולהיות חזק בסופו של דבר הוא תמיד נשבר....אני מעולם לא הבנתי למה הוא מנסה לעצור את עצמו....הסברתי לו שזה בסדר ושזה לא בריא לשמור הכל בבטן אבל הוא לא הקשיב לי....

רכנתי אל קברם של הורי....קראתי שוב בפעם אולי האלף את הכתובת על המצבה:

אבינו ואחינו היקר                          אמנו היקרה
חיים יעקב רז                                 דליה רז
בן יוסף וחנה ז"ל                            בת שמעון וזהבה ז"ל
05.09.1936-25.01.1990                 12.08.1937-25.01.1990
                             בחייהם ובמותם לא נפרדו
                                      תנצב"ה

התחלתי לספר להם...על הנכד שיוולד להם בקרוב....או נכדה...וכמה שהייתי רוצה שהם יהיו לצידי כדי לעזור לי לגדל אותו....ביקשתי שישמרו עליו כל חייו מהרגע הזה עד שיוולד ומרגע שיוולד שיהיו לו חיים מלאים ושיזדקן בכבוד....
כן קצת נסחפתי...אבל אני יודעת מה זה חיים שנגדעים סתם בגלל גורם מטופש כמו נהג שיכור....
אחרי חצי שעה קמתי והסתובבתי....ענת וטום עוד היו מחובקים...הלכתי לכיוונם...
"בואו....נלך..."
הם הלכו יחד מחובקים....עד למכוניות
וכנראה ששוב התעלפתי כי כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר לבן כפי הנראה חדר בבית חולים....

מקווה שאהבתם את הפרק למרות שהוא קצת כבד !!!!!!

וכן סבא שלי נפטר לפני חודש אבל הצלחתי להתגבר....
ולפני שבוע היה את הגילוי מצבה שלו (שאחרי 30 יום עולים לקבר) אז הפרק הוא קצת בהשראת מוות....
תתגברו

ותגיבו :) יומטוב לכם

Love U All
בר B