אוף, אני שונאת להיות בדיכאון, כי אז כששואלים אותי מה קרה אני מתחילה להתלונן
זה לא טוב, ופה ושם ואז אני מרגישה כמו ילדה קטנה ובכיינית שיש לה בעיות טיפשיות
יחסית לילדים המסכנים באמת. ובגלל זה אני לא אספר לאנשים מה אני מרגישה, ואני אפרוק
אתזה פה .. ככה אני ארגיש פשוט פתאטית. (טוב לא, אבל לא נורא)
אז הפוסט הזה הולך להיות על עצמי, כן, זה נשמע אגואיסטי, אבל אני בחורה, אני צריכה לשנוא את עצמי, לא ?
טוב. אין לי זמן. זה הבעיה העיקרית שלי.
אני חוזרת הביתה, אוכל, משרבטת ש.ב. ורצה לחדר כושר/חזרות/הצגה.
זה לא שאני לא אוהבת ללכת לדברים האלה. פשוט כשאני לא רוצה או לא יכולה, אני לא יכולה
לבטל את זה, כי אנשים תלוים בי, כי אני צריכה.
וזה מעצבןןןןןן, אני מדרדרת בלימודים בגלל זה, אני לא מספיקה לעשות כלום וחוצמזה שזאת בעיה
שיש לכולם במשותף. קשה לי לעזוב את המחשב. ככה שיוצא שאני עושה שיעורים במתמ אבל בעצם
מדברת עם מישהו, ובסוף יוצא שלא עשיתי כלום.
אבל אני הולכת לקחת את עצמי בידיים (כן בטח) וללמוד יותר ולהיות פחות על מחשב.
אבל אני לא יכולה !!! אני מדברת עם הבנאדם הזה, שאם אני אפסיק להיות על המחשב ולדבר איתו
הקשר יתנתק בעצמו. וזה קרה לי לא פעם ולא פעמיים.
מצד שני, אני וחוסר טאקט שלי (אני מאשימה את המחזור אבל שיהיה) דיי אמרתי דברים שלא הייתי אמורה
והכעסתי אנשים..
אני מרגישה כל כך רע כשאני רבה עם אנשים. אפילו עם זאת לא בדיוק אשמתי, אני מרגישה צורך לבקש
מהם סליחה. כי אם לא אני מרגישה אשמה ורעה.
ואוףף אני שונאת שאני כללללל ככךךךך קנאית. חברה שלי, בכל מבחן לא משנה כמה היא מתכוננת (אם היא מתכוננת)
ולא משנה אם אני מתכוננת ביחד, או אם אני יודעת יותר טוב ממנה את החומר, איכשהו היא תמיד תקבל 10+ נק' יותר ממני.
וכן, אני מפרגנת. לפעמים. אבל בלעעעעעעעעעעעעעעע אני שונאת אנשים מושלמים. יותר נכון אני מקנא בהם ><"
אז.. מממ... אין לי יותר מה לכתוב, אני מרגישה כמו סתומה כי אני יודעת מי הולך לקרוא את זה, ואני עדין כותבת את כל החרא שהוא לא אמור לדעת עלי.
עד כמה אני מתוסבכת ? XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just...Sandra
