ביום למחרת התעוררתי בהרגשה טובה יותר. בדרך כלל אירועים מהסוג המתוקשר שואבים ממך אנרגיות – תמיד צריך להיות חינניים וחייכנים, לנהל סמול טוק מנומס ובכללי.. היכרות זה דבר מעייף ומתיש. בעיקר בגלל שאני חדשה בתוך העולם הזה ומנסה למצוא את מקומי בין כל היחצנים, התקשורת ואנשי העסקים. אבל ליל אמש היה נחמד וקצר ודניאל דאג לשמור אותי קרוב אליו. ידו מדיי פעם ליטפה באגודלו את כף ידי ואת אצבעותיי. היה אפשר לראות את זה כמעשה תמים וקצת ילדותי אבל מידת הרכות של עורי מול אגודלו....גרמה לי ליותר מרגע אחד לדמיין את חיכוך עורי מול גופו הערום.
לא רציתי שיהיה שום דבר בנינו. לא אנשים, לא מצלמות ובעיקר לא בגדים. שום פיסה של בד. רק עור מול עור. המחשבה הזאת עוררה בי גל של תאווה. בחיים לא הרגשתי משיכה עזה כל כך אל שום גבר, ובלהביט בו, זה היה כבר חוויה ארוטית שלא הכרתי. נאלצתי להילחם בדחף המיני הלא מסופק שלי כמעט כל האירוע. גם הוא נראה חולק איתי את אותה מחשבה. קלטתי את מבטן של העיניים השחורות האלו שברקו בשעשוע וסקרו כל חלק בגופי בהזמנה מינית. התגריתי בהן גם במבטי. "אני יודע מה את רוצה שובבה אחת." הוא לחש בקול איטי וצרוד שבאופן אוטומטי העביר בי רעד, "ואין לי את ההתנגדות לספק לך את זה. אבל תצטרכי להתאפק" הוסיף.
לקחתי נשימה נרעדת ושוב אותה תחושה חלשה ומוכרת התעוררה בקרבי. כן, בלי לגעת בי כמעט והוא עדיין הצליח לגרום לי להרגיש לכודה ומגורה. "אין בעיה" חייכתי במתיקות כובשת, "נראה מי ישבר ראשון" הרמתי את עיני הגדולות לעבר עיניו. הן נצצו בביטחון עצמי גברי ובתשוקה בוערת. ידעתי שהוא רוצה את זה אפילו יותר ממני. גופו הפרוע לא הצליח להסתיר את התגובה לכך.
אז הנחתי במכוון את עיניי הגדולות לשוטט לאט על כל גופו. מושך בצורה שנוגדת את כל חוקי המשיכה – והוא שלי. מי היה מאמין? "את שדה זדונית" זיוות פיו נמתחה בחיוך שלא הצליח להסתיר. זה גרם לניצוץ של סיפוק חתולי במעמקי עיניי.
"שמת בושם אחר" הוסיף באגביות, "אני אוהב את זה"
הוא היה חד אבחנה וללא ספק שם לב לפרטים הקטנים. היה בזה משהו גם מלחיץ – האופן שבו הוא ידע הכל והתגנב לחייה ללא מאמץ. ובו זמנית היה בזה גם משהו מחמם.
כזה הוא היה. מלא ניגודים והפכים ושום דבר לא צפוי, לטוב או לרע.
בסופו של דבר השעון המעורר צלצל ודחק בי לקום מהמיטה ולהפסיק לשחזר את ליל אמש. אלא שאז גיליתי עשרים ואחת הודעות חדשות...
מה לכל הרוחות?!
-
"אתה אידיוט!" הוא זיהה את קולה של נעמה. רותחת מעצבים. "מה יש לך?" הוא לא הבין על מה כל המהומה. נעמה הייתה מלכת הדרמה אבל על הבוקר? עוד לפני שהספיק לפתוח עת עיניו? "עדיין לא התעוררת?"
הוא פלט אנחה כבדה. הראש שלו כאב כאילו פיל התיישב עליו.
"נראה לי שעוז החליט לשתות אתמול יותר מדיי" נעמה נחרה בבוז, "כן, את זה כולם כבר יודעים. יפה שאתה מגלה את זה רק עכשיו" "מה זאת אומרת?" הוא התרומם מהמיטה בתנופה מהירה וחדה, מה שלא השפיע טוב על ראשו הכואב.
"תמונות שלך מאתמול עם בחורה בלונדינית מודפסות בכל עיתון אפשרי. "
"לעזאזל!" הוא רטן והרגיש את ליבו מחסיר פעימה. בבקשה שזה לא יהיה כזה גרוע כמו שזה נשמע, התפלל בליבו. " תקריאי לי מה כתוב" פקד בחוסר סבלנות
"אני לא עובדת אצלך-"
"נעמה!" הוא שאג לטלפון. הוא היה מתוח ונסער.
"בסדר, בסדר" התנשמה, "ליל אמש נראה דניאל, איש העסקים המליונר הצעיר, בפתחו של אירוע עם מי שנראתה כדייט הלוהט והמבטיח שלו. אלא שבשעות הלילה המאוחרות נצפה במסיבה בדרום ת"א עם מישהי אחרת. אנחנו מבולבלים. ואתם?-" קולות ניפוץ וזכוכיות נשמעו ברקע וקטעו את דבריה.
"דניאל..." קולה של נעמה התרכך. אבל זה לא מה שגרם לו להפסיק להטיח כל דבר שנקרה בדרכו על הרצפה והקירות. "דניאל! תפסיק!" צעקה.
הוא נעצר. לא בגלל הצעקה שלה. אלא רק בשביל לקחת כמה נשימות.
הכעס זרם בעורקיו, געש ורתח ופרץ ללא שליטה.
"איה..." הוא הצליח למלמל את שמה בין ההתנשפויות וההיסטריה. הוא בחיים לא היה מבוהל כל-כך לאבד מישהו. אף אחד. הוא הרגיש שהוא הולך לצאת מדעתו. "היא בחיים לא תסלח לי על זה"
"תירגע, דניאל" נעמה נשמעה בטוחה ואופטימית יתר על המידה, "אנחנו נסדר את זה"
היא כנראה לא הבינה שפה אין מקום לאופטימיות. אפילו לא מהזהירה ביניהם. איה לא מהבנות שמילה אחת שלו והן נופלות לרגליו.
זה הסיבה שהוא אהב אותה.
פעם ראשונה בחייו הוא הרגיש שהוא חושק באישה ורוצה באמת להכיר אותה. זה לא קרה לפני כן – לפחות לא לאורך זמן. זה תמיד נגמר בבכי – מהצד שלהן. הוא היה נהנה מהחיזור ומהסקס, שזה היה החלק הטוב ביותר, היחיד בעצם, שעניין אותו. אבל לאחר מכן... הכל הפך להיות עניין משעמם.
הוא יצא עם דוגמניות ועם נשות עסקים אינטליגנטיות אך אף-אחת לא ריתקה אותו ביופייה או באופייה כמו איה.
היה בה שפשוט כבש אותך אליה. לפעמיים הוא הרגיש שהוא ממש יכול להרגיש אותה מתחת לעור שלו, גורם למשהו בו להימס מבפנים ולשבור את כל תדמית איש הקרח שלו. וזה נעים. והיא נותנת לך לגעת בה. חזק ובעדינות. לא כל הזמן. רוב הזמן. ואתה פשוט מתמכר.
"איפה 'אני אמרת לך' שלך?" הוא אמר במרירות.
"מתחשק לי להגיד לך את זה בליווי סתירה, אבל זה לא יעזור עכשיו. בוא נתמקד איך לתקן את זה." היא נשמעה נחרצת ועניינית והוא החליט לתת לזה צאנס. זה לא שיש לו הרבה ברירות אחרות...
"בובי את בסדר?" עניתי לשיחה מעדן, בדיוק כשהתכוונתי לפתוח את ההודעות.
"כן בטח" אני מצחקקת. למה שלא יהיה בסדר? תהיתי לעצמי בזמן שלגמתי מספל הנס. "מה איתך?" "הא..." השתהות ארוכה על הקו.
"עדן?"
"יצא לך לפתוח עיתון הבוקר?"
"בקושיי פתחתי את העיניים הרגע" גיחכתי, "האמת שאני בדיוק מנסה להבין על מה כל העשרים ואחת ההודעות שקיבלתי"
"אולי כדאי שתעשי את זה"
"לפתוח את העיתון או את ההודעות?" קימטתי את מצחי. התחלתי להרגיש שבשורה לא נעימה עומדת להגיע...
"נראה לי תתחילי עם העיתון"
"עדן... " הלחץ חלחל עמוקות. הבטן שלי התכווצה. "תסביר לי מה קורה פה"
"יש שם כמה תמונות של דניאל... " אמר באיטיות וזהירות,
"הא. כן. התמונות איתי מאתמול. אני יודעת, לגמרי שכחתי לספר לך. הייתי איתו-"
"לא, איה, לא רק איתך." קטע אותי. שתיקה השתררה על הקו. בדיוק כמה שניות עד שההבנה נפלה עליי כמו דלי של מי קרח קפואים.
"תקשיבי אני יצאתי לאפטר ואני בדרך אלייך-"
ניתקתי את הפלאפון ורצתי לתיבת הדואר. הלב שלי ניתר. השתולל והשתולל ואז נחמץ והתכווץ ודאב.
שלפתי את העיתון והרגשתי את הדם אוזל מפניי. בקושיי הצלחתי לנשום. כל גופי רעד בכאב.
כל היחסים שלנו – מלאי תשוקה ורגש – היו שקר אחד גדול. הבועה התנפצה לי מול הפרצוף. לא הייתי יותר משעשוע, מטרף קל, מחוויה חד פעמית.
אלוהים. הרגשתי פגיעה וחשופה כל-כך. הבן-אדם שלמדתי להכיר, זה שנתתי בו את האמון שלא יפגע בי, שגופי הגיב לשידול העדין של נשיקותיו באופן אינסטינקטיבי – בגד בי בצורה שזעזעה את עולמי.
שעתיים אחרי פעמון הדלת צלצל.
אני פותחת את הדלת ומרגישה את הרגליים שלי נחלשות ונרעדות, בקושי מחזיקות מעמד על הקרקע. עיניו נפגשות בעיני בעוצמה שלא הכרתי קודם.
הדבר האחרון שהיה נחוץ לי עכשיו הוא מאבק מולו לפני שהצלחתי לעכל את כל העניין. אבל העוצמה הגברית בנוכחותו ישר מילאה כל פינה בחדר ולא נתנה לי יותר מדיי ברירה.
הייתי חייבת להתמודד עם זה והרגשתי את המתח מצטבר. שנאתי את העובדה שהוא רואה אותי ככה – לבושה בפיג'מה ומתאבלת עליו – בעיניים אדומות ובגלילי נייר שזרוקות בכל פינה בבית.
"אפשר להיכנס?" והנה הוא שוב, הקול העמוק והמודגש הזה, חודר על תוך מחשבותיי. הפעם יש בו משהו שונה.
המבט שלו היה נפול ובעיקר שידר כאב, ריחוק וניתוק. הצללים העמוקים שהוטלו על זווית פניו לרגע אפילו הצליחו לשתק אותי. הוא היה נראה כמו ילד קטן ואבוד, רחוק מהאיש שהקרין ביטחון והיה למגנט אנושי. אבל אני נוזפת בעצמי להפסיק להיות תמימה נאיבית. זה מה שאני רוצה לראות ותו לא.
איזה סיבה יש לו להסתפק להתאבל עלי? איזה סיבה יש לו להסתפק באישה אחת? כשלפי הכתבה שהיא קראה בעיתון, הוא יכול לבחור לו כל אחת שירצה לעצמו. הוא זכר אלפא שיכבוש כל אישה נחשקת.
ועוד אם היא משווה בינה לבין הדוגמניות האחרות...היא בכלל לא בליגה שלו. והבלונדינית, זאת שחזר ואמר ש"היא בטעות הגיעה למקום הלא נכון" ובסוף מסתבר שזה שקר אחד גדול. אני כזאת מטומטמת!
איך העזתי לתת לעצמי ליפול למלכודת הזאת?
"אני לא חושבת שיש בשביל מה"
"זה לא-"
"מה שאני חושבת שזה?" הרמתי את קולי ונופפתי בידיי בעיתון. אני כבר לא אראה חלשה ופגיעה. ואני בטח לא אתן לו לצאת מזה בקלות.
"איה.." הוא עצר את הדלת בדיוק כשעמדתי לטרוק אותה בפניו. "אני מצטער"
מספיק צעד אחד קדימה שעשה בשביל לעמוד קרוב אליי. יותר מדיי קרוב. ניסיתי לתפוס מרחק אך הוא פשט את ידיו ונגע בזרועי לרגע. המגע שלו על עורי היה צורב.
הדפתי אותו ממני במהירות האפשרית.
"זה נגמר" קולי השבור הסגיר את הכאב. אבל הייתי בטוחה והחלטית. אין לו מקום בחיי. הייתי כבר מותשת מהמאבק הפנימי שניהלתי במשך כל הקשר הזה. לא היה לי את הכוח או הרצון להקשיב ולנסות לתת לזה הזדמנות נוספת ולא משנה כמה הסיבה לכך תהיה טובה.
האינסטינקטים שלי כשלו. המשיכה המטורפת שלי אליו הטעתה אותי. הכימיה הנהדרת, הכריזמה האפלה שלו והעוצמה האדירה של הרגשות – לא היה דבר שניתן להכחיש. הכל בא כמו גל ענק שהציף אותי באושר עילאי. אבל לכל גאות יש שפל. והקשר הזה, ידעתי עכשיו יותר מתמיד – הוא מבוי סתום.
"אני רוצה לספר לך" משהו בקולו רעד ונשבר. אני מדמיינת?
ממש ראו עליו שהוא מתקשה לנסח את דבריו. "אני לא רגיל לזה..."
"מה אתה אומר" השבתי ביובש. נעצתי בו מבט וניסיתי להבין לאן הוא חותר. הפנים שלו היו נוקשים מתסכול.
ואז הוא הסתכל עליי.
"די" הסטתי את מבטי כי לא הייתי מסוגלת לסבול את האינטימיות שבה הוא הסתכל עליי "לך, דניאל" אני אומרת בשקט.
"את באמת רוצה שאני אלך?"
אני מהנהנת כי פחדתי שיצא לי הקול הרועד הזה. פחדתי להגיד את ה"כן" הזה. הוא הרי גלאי שקרים.
ופחדתי להגיד "לא" – את מה שבוודאות לא הייתי צריכה להגיד.
הוא המשיך לנעוץ בי את אותו מבט אומלל, זה שהיה נראה אבוד וכועס על כל העולם. זה שעדיין היה מלא כמיהה. זה שעדיין הפציר בי שאסלח לו.
אבל לא הייתי מסוגלת.
הוא השתתק והשקט מילא את האוויר. והכל הרגיש כל –כך אפור וריקני.
ואז הוא נסוג. וכל צעד שלו כאב וצבט ועיני הוצפו שוב בדמעות. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לטובה. שעוד מעט, ממש עוד קצת, הכל יראה טוב יותר.
אבל ידעתי שזה קלישאות עלובות. יהיו גברים אחרים אחרי דניאל אבל שום דבר לא יהיה כמוהו. דניאל יהיה צלקת שלעולם לא תחלים. אני אף פעם לא אצליח לגמרי להשתחרר מההשפעה שלו, הוא תמיד ילווה אותי בצללים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
