הפעם לא כמו במלחמה הקודמת.. הפעם אני מפחדת, אני רועדת מפחד, משותקת.
הפעם אני מרגישה את זה, בכיתי על זה.
כל פעם שאני שומעת על רקטה נוספת אני מתפללת שזה נפל בכל מקום חוץ מבאר שבע, אני יודעת שזה איום אבל רק לא בבאר שבע.
ואם בבאר שבע אז רם לא אצלם, אני מפחדת לאבד אותם, את סבתא וסבא שלי.
ישבנו במטבח בארוחת שישי ושמענו חדשות ושם השמיעו את הקאסמים נופלים. כל מה שיכולתי לדמיין זה את ההזעקה בבית שלהם ואותה מנסה לרוץ לכניסה של הבית, עומדת שם מחובקת בזרועותיו, מפחדת, מתפללת לאלוהים, נשארו להם 3 שניות לתפילה. צליל גבוה ועצירה של הזמן.
הקאסם פגע, הבניין קרס, כל התושבים ניצלו חות מזוג אחד, השוג גר בבניין הרבה שנים. היא לא הייתה מסוגלת לרדת במדרגות אז הם עמדו מתחת למשקוף, הם השאירו מאחוריהם 2 ילדים ו-5 נכדים.
סיימתי את האוכל מהר, עליתי לחדר ובכיתי, הרבה זמן לא בעיתי, במיוחד לא ככה. בכיתי וקרסתי.
אלוהים, אני לא רוצה שזה יקרה! תעזור להם! תשמור עליהם!!
הם האנשים הכי טובים בעולם!
תשמור עליהם!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
