28.2.09
היא יושבת מולי, בוכיה, שבורה, ממלמלת מילים לעצמה באמונה שאני לא מבינה את לחשושיה. אבל המילים שלה ברורות לי אפילו יותר משלי. "אני אוהבת אותך, כל יום אני מתאהבת בך יותר". כל מה שאני יכולה לעשות זה לצפות, כאילו זאת סדרת טלויזיה, לראות אותה נלחמת בעצמה, מנסה לרצוח את הרגש עם סכין שלעולם לא תיהיה חדה מספיק, מנסה להאמין בכך שאפשר להפסיק את הרגש, שאפשר לא להרגיש.
"את לא אוהבת אותי" מלמול נוסף, כואב לי, קשה לי לראות אותה כך. אני רוצה לדבר, לנחם, להגיד כמה שאני אוהבת, להוכיח לה, אבל יותר מכל אי רוצה להגיד לה 'אני עוזבת, אני נוסעת רחוק מכאן, יש לי כרטיס לכיוון אחד, ליבשה אבודה, אותי לא תראי שוב, הכאב יפסק, אני אעלם, אני מבטיחה. הטיסה עוד שעה, זאת הפעם האחרונה.'
אבל שקט רק בוקע מפי, במקום לאעלם, במקום לשחרר אותה עם המחשבה שרחוק מהעין רחוק מהלב. אני אומרת לה "הכל מאהבה" ומשפילה את ראשי..
היא לא מבינה, אולי לעולם לא תבין. אולי אפילו אין מה להבין. הכל רועד אצלי, הכל כואב, הידיים, הגב, הלב, האוויר מתקשה להיכנס לראותי. שוב הראש מושפל, עמוק יותר ממיקודם. והאוגאיסטית שבי חושבת 'הנה! הדלת יציאה שלך מהשיחה, כואב לך, תשתמשי בזה' אבל אני מרימה את ראשי, נושמת עמוקות וממשיכה, כי אני ממנה לא בורחת, אני אתמודד עם הכאב ואשאר, כי זה המעט שנותר בגופי, וזה מגיע לה.
2.3.09
יומיים עברו.
אני יושבת לבד בחדר, מקשיבה למוזיקה לבד, כותבת לבד, הכל לבד, גלמודה, בודדה, האמת שהגיע הזמן.
המחשבות בורחות בכל שנייה, מתעופפות מקצה לקצה, מרחפת מעל רגשות ישנים שעכשיו לנצח נעלמים ורגשות חדשים שננעלים מאחורי חומות.
אני עוצמת את עיני, דמותה נגלת למולי, כל כך טהודה, ילדה אהובה ומופלאה, אהובתי הישנה, יקירתי היחידה.
אני בוהה בה בעיניים בוכיות, רואה איך שהיא מפנה אלי את גבה, תופסת בידה את אהובת החדשה וצועדת, הרחק ממני, אל תוך השמש ומעלי גשם זלעופות, טיפות חומציות שורפות את עורי, ממיסות אותו, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להמשיך לבכות, דמעות מדממות.
אני פוקחת את עיני ומוצאת את עיני יבשות כמו מדבר, שוב אני לבד, אני תוהה מה עדיף? להיות בתוך הגשם שבעיני הסגורות או בבדידות כשהן פקוחות. מתלבטת עם עצמי וסוגרת אותן, אפילו בלי להגיע להחלטה, אבל אני לא רואה אותה שם, רק את טביעות רגלייה הנעלמות עם הרוח. אני מסתובבת, יש שם דמות, מישהי שחיכת שם כל הזמן, אני מסתכלת עליה ומרחוק אני רואה את מקצבי ליבה הפעום בגופה, אני צועדת לעברה ועם כל צעד, הקצב מתגבר.
הנה, אני יכולה לראות את פניה, אני מזהה אותה, הרגש אשר קשרתי בשלשלות ונעלתי במבצר, היא מושיטה אלי יד ואני אליה אבל המגעהוא קר, בקיר לבנים, בחומות המפרידות בנינו. הפעם אני האחת שמסתובבת, מפנה את גבי אליה, מחזיקה אלי את ידי שהייתה מושטת אליה, חובקת את עצמי וצועדת.
הרחק ממנה, הפעם בכל צעד קצב ליבה מתחלש עד שאיני שומעת אותו יותר.
רק דבר אחד השארתי אצלה, זהו הענן גשם החומצתי, עכשיו היא זאת שנשטפת, אך עדיין זאת אני עם דמעות הדם שלעולם לא יפסיקו לנזול
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
