אני זקוקה למשפחה שלי, אני לא יכולה להסביר את זה אבל אני מרגישה כאילו חתכו את המשפחה שלי וזרקו חתיכות ממנה לכיוונים שונים בעולם. למרות שנדב חזר מדרום אמריקה, הוא לא באמת פה, או שאני עדיין לא מחשיבה אותו בתור פה.
אני צריכה שההורים שלי יחזרו, אני הכי זקוקה להם שבעולם ואין להם מושג אפילו כמה רע וחרא לי פה בלעדיהם. כמה שמוריאל משגעת ואיך שאני משתגעת בלעדיהם לצידי, לחזק אותי.
אין להם מושג מה עבר עלי בחג הזה, הטראומות, הרצונות, הפחדים האינסופיים. אין להם מושג שבמשך כמעט שלושה שבועות אף בנאדם לא באמת נוגע בי בגלל שאני בפחדים מטורפים שיפגעו בי בעקבות זה שפגעו בי.
הם לא יודעים שאני מסוגלת לפרוץ בבכי בלי סיבה, או מיותר מידי סיבות.
הם לא יודעים שהרגעים שאני נוהגת זה השלווה שלי, שאני שולטת בדברים אבל גם את זה אין לי כי מוריאל גוזלת את זה ממני, בלי סיבה ובלי לחשוב בכלל.
אין להם מושג שכל פעם שאני בעבודה אני מפחדת שיפטרו אותי.
אין להם מושג איזה כישלון אני מרגישה, כל כך קטנה, מכוערת, חלשה, מלוכלכת, בודדה, אבודה, חסרת יכולת,חסרת משפחה.
אין לכם מושג כמה שגוי היה זמן הטיסה שלכם, אין לכם מושג כמה אני צריכה אותכם, לנשום אותכם, כמה אני צריכה מקום בטוח וחובק.
אני זקוקה לכם עכשיו יותר מתמיד.. ואתם..... לא פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
