אני מתפסת בסולם למעלה, עולה אל הגג של העולם, המקום היחידי שכל הבעיות של החיים לא מצליחות לרדוף אחריך.
אני מושכת את עצמי למעלה, שלב אחרון בטיפוס, שני רגליים יציבות על הבטון ורוח פרצים פוגעת בי, מנסה להדוף אותי אחורה, להחזיר אותי למטה, אל העולם האמיתי.
הנשימה שלי מתנתקת, חיוך מגשש את דרכו אל שפתי, חיוך מעול בעצב. הרוח נתקעת בי, פעם ראשונה בשנתיים וחצי האחרונות שהרוח נתקלת בי ולא חודרת דרכי, לא עושה דרך קיצור ועוברת בחור שבגופיה, היכן שליבי אמור להימצא.
פעם ראשונה בשנתיים וחצי שליבי שייך אך ורק לי, הוא אינו מפוזר אצל מלאכים, ליבי אינו מנוח בידה הרועדת של יפעת, אינו קשור ברצועה שמתמתחת ומתכווצת של אלין וגם לא שרוי בידה הרכה אך מחוספסת של עדי (גל).
ליבי, נמצא בגופי, שייך אך ורק לי, פעם ראשונה שאינו מפוזר, אינו מרוסק, אינו מחולק למלאכים אשר שומרים עליו אבל תמיד מחזירים אותו ברסיסים.
אני עומדת על הגג וכל כך הרבה זכרונות תוקפים אותי, הייתי פה, כמה פעמים, אפשר לספר סיפור אהבה מדהים בין חריצי הבטון של הגג. חלקתי את המפלט שלי עם האנשים הכי חשובים לי, תמיד חשבתי פעמיים לפני שהעלתי אדם זר למשכן נשמתי.
אבא, כמה מדהימה השקיעה מגובה העיניים של השמש?
הדסי, איך מרגיש החיוך כשאת שרויה במקום אחוז בטחון של זרועות חבריך?
מתני, אתה מתגעגע לרגעי השקט הסורר ורגעי הצחוק המתגלגל שהתעופפו לאוויר משם?
עדי, יש מקום יותר מושלם להתגבר על פחד גבהים בשבילו?
אליני- כמה פעמים שמעת על הגג הזה? כמה פעמים ביקרת בו? אני יהיה כנה איתך והודה שאינני זוכרת. אני רק זוכרת פעם אחת ומיוחדת. כמעט שנה אחרי שהכרנו, פגשתי אותף שם עם ורדים ומתנות אבל אלו היו רק תוספות, העיקר הוא שאת עמדת בתוך ידיי, ענוגה, חשופה, אהובה, חיים בתוך חיבוק אוהבים אינסופי.
באותו רגע חשבתי על ההתחלה, ההודעה שהגיעה אלי משום מקום, שיחת הטלפון הראשונה, התמונה הראשונה שנשלחה, הפגישה הראשונה, נשיקה ראשונה, אהבה אמיתית ראשונה.. את תמיד היית הראשונה, הכי מופלאה. עמדתי, נזכרתי, חייכתי.
