הוא חוזר הביתה.

הוא חוזר הביתה, לאמא ואבא האמיתיים שלו, למרות שכולם מכנים אותו הבן של כולנו.

הוא חוזר הביתה בזמן שהרוצחים של הילדים האמיתיים שלנו ישתחררו לחופש.

הוא חוזר הביתה כשמשפחות השכול היקרות לנו כל כך ברגעים הקשים ובטקסים, רואות את רוצחי יקיריהם מחייכים ומסמנים וי למצלמה.

הוא חוזר הביתה, הרוצחים של חבריו משתחררים לחופשי.

הוא חוזר הביתה

הוא חוזר הביתה

הוא חוזר, גלעד שליט עדיין חי - ושב הביתה.

בזמן שאלף מחוטפיו חוזרים - חוזרים לטרור.

גלעד שליט חוזר, אתם מאמינים ?

"  'נפתח עוד בקבוק?' -'מיד!' צחקנו כולן, חיבוקים נשיקות, מלא היפ הופ שהכניס אותנו עוד יותר לאווירה. אנחנו מדברות, אנחנו מתחבקות, הכל כמו פעם ואפילו יותר טוב. כוס ועוד אחת, כל אחת שותה כמה שרק אפשר. 'לחייייים!' צעקנו וכל אחת חזרה לרקוד . אסמס - רוצה אותך עכשיו, הגעגועים הורגים. חייכתי, גם מהאלכוהול, אבל מהסמס חייכתי. החזרתי-חיים שלי, אוהבת כל כך ומתגעגעת יותר. נשיקה חמה, חיבוק ארוך. לקח לי הרבה זמן להתכרז ולהקליד את זה אבל הצלחתי בסופו של דבר. 'רוצה יותר מחיבוק, את חסרה לי, יומיים בלעדייך והראש משתגע, אהבה כזו גדולה אי אפשר לבטא' נפלתי, בהיתי במסך כמה דקות ולבסוף שלחתי 'אני אוהבת אותך יותר מידי. אפילו האלכוהול לא מצליח לטשטש, איך זכיתי בך' ותוך שניות צליל נוסף 'אני זכיתי. קטנה שלי, אוח. בא לי עלייך עכשיו'

לעזאזל, זה היה רק חלום, 'פאק' קיללתי בראש כל כך חזק שאני לא אתפלא אם גם מילמלתי את זה בטעות. לא היה ולא נברא לילה שכזה איתן כבר חודשים,והסמסים רחוקים מלהיות מציאותיים...קמתי עם הרגשה נוראית, אבל לא בגלל החלום, אלא פיזית. הרבה בבת אחת - בחילה נוראית, הרגשתי שהקיא עומד לי בגרון מאיים לצאת בכל רגע. ניסיתי להילחם בזה כמה דקות, מרוב עייפות אפילו לא הצלחתי לפקוח עיינים. הגוף ניצח, הבחילה התחזקה והרגשתי דקירות. פקחתי עיניים והתחילתי לגשש אחר האייפון, 9:07 היה כתוב על הצג והתפלאתי איך בכלל התעוררתי בשעה כזו באופן טבעי, הזוי. הכאבים התחזקו ולא עמדתי בזה, התרוממתי וניסיתי להקיא ליד המיטה אך לשווא. קמתי לשירותים, מקללת בתוכי את הכאבים הארורים וכבר ראיתי איך ברחה לי השינה להיום ואיך העייפות משתלטת. רק אלוהים יודע למה לא נעלתי את הדלת אחריי, זה היה משמיים פשוט. קודם כל לכיור, ניסיתי להקיא אבל כלום, הבחילות נוראיות ועכשיו התחילו גם דקירות חזקות בבטן. התיישבתי על האסלה, הרגשתי נורא, הגוף שלי הרגיש פתאום מנוכר, כאילו נלחם מולי ובינתיים נראה שהוא המנצח. הנחתי את המרפקים על הירכיים והשענתי את ראשי על כפות הידיים. הרגשתי שאני עומדת להקיא, פיסקתי את הרגליים וכלום. כמה שניות, וקיפלתי חזרה, כך במחזוריות במשך כדקה שתיים. נתקפתי ייאוש, הרמתי את הראש למעלה ובבת אחת סחרחורות, הנחתי יד על המצח וקלטתי שאני מזיעה. נהיה לי חם וגם הגופייה הצמודה שהייתה עליי והמכנסון-שלא-מכסה-כמעט-כלום לוחצים עליי וגרוע מכך- מעמיסים וגורמים לי להזיע. החום והסחרחורות התחזקו ואם להעריך, אז תוך לא יותר מחצי דקה של ישיבה כך על האסלה שכבר הזעתי, מרוב סחרחורות לא ראיתי כלום וגם הכל החל להיטשטש.הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות, כמו ילדה קטנה עלו לי דמעות בעיינים ורציתי את אמא. 'אמא!' צעקתי, הקול שלי נשבר והיה חלש נורא, הרגשתי שאין בי עוד כוחות, כלום, אז בשארית האחרונה לקחתי נשימה עמוקה וצרחתי 'אמא!' והרגשתי שהגרון שלי יוצא מהמקום, אך לשווא, כי זו הייתה בידיוק כמו הקריאה החלשה הקודמת ולא נעניתי, שקט כמו קודם. הכל התחזק, הכאבים, הסחרחורות, הדקירות והבחילות. כבר לא יכולתי לשבת יותר ונעמדתי באיטיות. שני צעדים קטנים, זה כל מה שהספקתי לעשות, שניים של לא יותר מחצי מטר גג, ומאז מה שאני זוכרת זה את רצפת האמבטיה. התעלפתי ונפלתי, ככה בלי שום אזהרה. הטישטוש שהיה לי התחזק , ראיתי לגמרי שחור ובשניה שאחר כך כבר פקחתי עיניים וראיתי את הרצפה מקרוב. זה היה נורא, הרגשתי את הדופק בכתף והבנתי ששכבתי ככה מעולפת לפחות כמה דקות, כי שלולית הדם כבר התמלאה. לא הייתה גדולה, אני לא רוצה שזה יישמע נוראי, כנראה נחתתי על הצד, קודם הכתף שכאבה בטירוף ולאחר מכן הראש. בום- ישר לתוך הפתח של הביוב, רק מהסיטואציה, כשפקחתי עיניים וראיתי את הלחי שלי נשנענת עליו, נגעלתי.ניסיתי להתרומם ולא הצלחתי, ניסיתי לזוז ורק כפות הרגליים נענו לי בעייפות, בקושי.       שכבתי ככה , מתנשמת בכבדות, כמה דקות. אזרתי כוחות לאט לאט אבל הגוף לא נענה לי. הבנתי שרק הרגליים זזות, אז ניצלתי את העניין ובעטתי בדלת שלמזלי הייתי כמה סנטימטרים מכפות הרגליים שלי. בעטתי חזק והכאבים היו נוראיים אבל הבנתי שרק ככה יישמעו אותי כשגופי משותק וקולי נדם.