מכתביים אלייך

היא עולה לחדר,אחרי לילה ארוך ויום ארוך עוד יותר.הבטן שלה שורפת כאילו אש בוערת בתוכה.

היא עולה במדרגות,היא רואה דמות זזה בחשכה,ואז היא עומדת כמה שניות בשקט,ואז מבינה שזה רק מעיל התלוי על הוו.

היא נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכות,הראש שלה מסתחרר ממחשבות,והבירה של אותו הערב לא עשתה לה טוב.

היא נכנסת לשירותים,מקיאה מים,ואולי גם בירה.הרבה זמן היא לא אכלה,אבל לא מספיק זמן.

וזה כאילו שהזמן עוצר,והיא נשאבת אחורה בזמן.

היא לא אכלה קרוב לשלושה ימים,תחושת הרעב כבר לא קיימת,רק החשק לטעום משהו.

היא מסתכלת על האוכל והרגשת גועל עולה במחשבותיה.היא נכנסת לשירותים ומקיאה מים.

היא מתמוטטת על רצפת השירותים,בוכה,מזל שאין אף אחד בחדר שיוכל להפריע לה.

היא טועמת קצת מהאוכל שההיא הביאה לה,היא בולעת ולא בולעת,ועם כל ביס יורדת לה דמעה.

הבליעה כרוכה במאמצים,היא מעולם לא חשבה שתרגיש ככה.

היא רצתה להגיע למצב הזה,שבו הנפש שולטת בגוף,ולא להיפך,

כי היא מעולם לא הייתה,ולעולם לא תהיה חזקה מספיק לעבור את זה לבד.

היא חוזרת לעצמה,מוצאת את עצמה על רצפת השירותים עם דמעות בעיניים.

היא ניזכרת בשיחה איתה,ואיתה.כמה היא לא צריכה את זה,כמה שהכל יהיה טוב יותר עכשיו.

ומשום מה,הפעם היא לא מאמינה לזה.

היא מפחדת מהבאות,מפחדת מכמעט הכל כרגע.

מחשבות אינסופיות,שיגמרו בעוד כמה ימים,אבל זה לא עוזר לה.

הדמעות ממשיכות לזלוג על הפנים,והיא ממשיכה לשכב שם אובדת עצות.

אני אוהבת אתכן כ"כ,אם רק הייתן יודעות כמה,לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייכן.תודה.