כן הנה אני כותבת . הרבה זמן לא כתבתי ולא כי הייתה לי תקופה קלה.
התחלתי טיפול פסיכולוגי [מוזר שזה קרה] כי איבדתי שליטה טוטאלית בחיים שלי:
לא דיברתי ימים שלמים בבית ספר
צמתי ואכלתי בלי הפסקה
מציונים של 90 ומעלה ירדו הציונים ל40-50
בעיקר קיבלתי הרבה הערות על זה שאני נראית לא טוב, לא בסדר..
אבא כל הזמן אומר שהוא לא רוצה לשלם לי על טיפולים כי חושבים שאני פסיכית כולם טועים הוא יודע את האמת.
השבוע היגעתי לדבר איתה על אוכל, כי אמרתי שאני מגעילה את כולם. ואמרתי לה שלידם אני לא אוכלת ובבית אני אוכלת בלי סוף. והיא התעקשה לשאול שוב ושוב האם אני מקיאה אחר כך כי זה לא נשמע לה הגיוני. ולא אמרתי לה על הנסיונות השונים וההצלחות המועטות. אני לא יודעת למה אני מתביישת ממנה ככ. סיפרתי לה על הצומות שאני עושה כשאני יוצאת מהבית. היא אמרה שהאוכל זה בגלל הריקנות שאני מרגישה
בטיול השנתי לא אכלתי כל הטיול. כל כך לא רציתי לצאת.
ואיך הכל נהיה פתאום טוב יותר כשאני שותה.אני אותה אחת שהייתי פעם, מזמן. קולנית, שמחה, מפתה, צוחקת, חברותית.
ואתמול פתאום נהייתי כל כך עצובה שוב פעם כי אני גרועה, אני כל כך גרועה כל כך כל כך גרועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
