בלוג הסיפורים שלי.

שחר ואדם היו החברים הכי טובים בעולם, הכי טובים מאז גיל שלוש.

(האמת היא שבגיל שלוש הם דווקא די הלכו מכות, אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה שבגיל שלוש הם כבר הכירו, ומאז ועד היום הם שמרו על קשר-טוב או רע-ועכשיו הם החברים הכי טובים בעולם.)

הם תמיד היו ביחד -עד הצבא-וגם אז שמרו על קשר- ועכשיו שחר כבר בן 23 ואדם בן 22 וחצי. שניהם לא כל כך יודעים מה לעשות בחיים שלהם. לשחר יש יותר כיוון כללי כלשהו, הוא יודע שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה. או במכללה. או בבצלאל. או לקחת קורס באנימציה ממוחשבת.

זה הרבה יותר ממוקד מאדם שבכלל לא יודע אם הוא רוצה ללמוד וכרגע הוא רק מברמן.

הסיפור הזה מתחיל ביום שבו פיטרו את אדם מהבר.

הבוס של אדם היה איש גדול ושמן, אבל אדם היה יותר גבוה ממנו, ואדם האמין שגם יש לו יותר גדול.

אדם הגיע כרגיל באיחור של חמש דקות למשמרת שלו, מה שגרם ליסמין להשאר חמש דקות יותר. ברגע שהיא ראתה אותו, השפתיים המרוחות בגלוס לבן התעוותו והיא הטיחה את הסמרטוט שאיתו היא מירקה את הבר בבר בבת אחת.

"הו! סופסוף הועלת להגיע! תודה רבה באמת!" היא הטיחה בו ציניות קרירה במבטא אתיופי כבד. אדם חייך במבוכה וניסה לרחרח את האוויר שליד הפרצוף שלה, וקיבל ממנה סתירה בפרצוף.

"אתם שניכם! למה אתם תמיד מוכרחים לעשות לי סצנות? בגללכם בקושי מגיעים לבר הזה אנשים!" צעק עליהם הבוס. "לא לא, זה בגלל הצעקות שלו..." מלמל אדם וניסה להגיד את זה בקול מצחיק, אבל יסמין התעלמה ממנו כרגיל ורק סיננה: "הכל בגללך, בגללך הוא צעק עלי עכשיו!" היא זרקה על אדם את הסמרטוט ויצאה משם בזעם. מתעכבת רק לרגע להעביר את הכרטיס המגנטי שלה.

"רד ממנה, לא יצא לך ממנה כלום." אמר לו ברנש מחוצ'קן שישב על כיסא גבוה ליד הבר. רק אז אדם שם לב אליו.

"למזוג לך משהו?" שאל אדם. "לא, אני קטין." אמר המחוצ'קן ושאב ברעש מיץ גזר עם קשית וכוס פלסטיק. "טוב." משך אדם בכתפיו.

כשאדם היה קטין הוא ניסה לעבוד על הברמנים שהוא לא קטין כדי לקנות שתיה חריפה. הוא אף פעם לא הצליח. שחר תמיד הצליח.

אדם החל לנקות את הבר ביסודיות, למרות שהדבר היחיד שלכלך אותו היו טביעות האצבעות של הקטין עם המיץ גזר, אבל גם הוא כבר קם ופנה לדלת, מבלי להפסיק להרעיש עם הקשית והמיץ גזר שלו.

"היי! אתה הולך?" קרא אחריו אדם. "בטח, כבר תשע בלילה! יש לי מחר בצפר!" אמר הקטין והטיב את משקפיו. "לא שכחת משהו?" קרא אחריו אדם, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הקטין כבר באמת הלך ולא שמע אותו, חוץ מזה שהוא לא עשה לו שום דבר שראוי לטיפ.

"בקצב הזה אני אתחיל לפזר הטבות מיניות בשביל טיפ." מלמל לעצמו אדם.

"בקצב הזה אני אצטרך פחות כוח אדם! חהחה, הבנת את הקץ'? כח אדם, אדם... חה חה חה!" הבוס אמר ברוגז ופנים הולכות ומאדימות.

"מה אתה רוצה? זאת לא אשמתי שאף אחד לא נכנס לפה!" התגונן אדם.

"זאת כן אשמתך! זאת אשמתך שאין לך ציצים! ליסמין יש ציצים ובזכות זה לפעמים נכנסים לפה אנשים!" הטיח בו הבוס.

"אז תפטר אותי על רקע אפליה מינית?" הזדעזע אדם. "מה פתאום? אתה מתרשל בתפקידך גם ככה!" אמר הבוס בסתמיות ומשך בכתפיו.

"אה, ואם אני אעשה השתלת חזה אני אשאר?" שאל אדם בצחוק. "ואיך בדיוק תממן לעצמך השתלת חזה? חוץ מזה שהחזה שלך לא יהיה אטראקטיבי גם ככה בלי לייזר. אני באמת מצטער."  הבוס גיחך ברשעות.

"אולי לפחות תתן לי המלצה?" שאל אדם בתקווה. "אתה באמת רוצה לקבל ממני המלצה? אתה יודע מה יש לי לכתוב עליך?" רטן הבוס. "אז תכתוב שקרים!" אמר אדם. "לא. לא! אני אדם ישר! עכשיו עוף מפה, ותן לי את הכרטיס המגנטי שלך!" אמר הבוס. אדם נאנח והוציא את הכרטיס המגנטי מהכיס, ואז עצר לרגע ואמר: "אם היה לך מספיק כסף לסדר מערך מגנטי והכל, למה לא יכולת לעשות כאן גם שיפוץ קטן, שזה יהיה מקום יותר נעים?" שאל אדם.

"כמה פעמים צריך להגיד לך, שאם תשמור על הסדר והנקיון כל מקום יהיה נעים? וזאת היתה קומבינה, האמת. בן דוד שלי עשה לי טובה עם כל הקטע המגנטי פה. קוראים לזה מערך, אתה אומר?" הרהר הבוס בקול. "אתה אומר שקוראים למה שעשית לבן דוד שלך מערך בימינו?" תהה גם אדם בקול.

"עוף מפה!!!" צרח הבוס ואדם עף משם מאושר.

אדם עף משם מבלי לשבור את הכרטיס המגנטי, ומבלי להעביר אותו שוב על שגמר יום עבודה.

הדבר היחיד שהעכיר את מצב רוחו של אדם זה שלא הספיק להגיד לבוס את מה שהוא חושב על הגודל שבטח יש לו, ועל זה שיותר הוא לא יראה את יסמין והוא לא הספיק לעשות לה כלום.

"אולי יום אחד אני עוד אוציא הרבה כסף מהאיש העלוב הזה." הוא חשב, וכמעט דילג באושר לחדר השכור שלו.

(אבל רק כמעט, כי לדלג זה מה-זה הומואי.)

ואז הסלולרי של אדם צילצל.

"שחר! כמה זמן לא שמעתי אותך!" קרא אדם באושר.

"מה, לא קיבלת את הסרטון ששלחתי לפאן-וול שלך בפייסבוק?" שאל שחר מצידו השני של הקו.

"אה, דווקא כן, התכוונתי שדיברת אלי ולא שצילמת את עצמך מדבר."

"אה. וואו, נכון! כמה שנים עברו... תקשיב, מתי אתה בבית? אני צריך להביא לך משהו."

"להביא לי משהו? מה?"

"זאת הפתעה."

"מה הפתעה? מה זה?"

"תראה כבר. אתה בדרך הביתה עכשיו?"

"הממ כן. בדיוק פיטרו אותי, איזה כיף! אתה יודע מה זה הבית שלי, נכון? שלא תגיע לבית של אמא שלי בטעות."

"כן כן, אני יודע, אל תדאג. הנביא 85?" שאל שחר.

"לא, הזית 3. אבל היית קרוב, הנביא 85 זה הדירה של האקסית שלי. דווקא חבל עליה, יש לה כסף." אדם נאנח בגעגוע.

"הזית 3? יש רחוב כזה הזית בכלל? איפה?"

"טוב זה... זה יותר סימטה, כזה. יש שם רק שלושה מבנים. בעצם ארבעה, אבל הרביעי עדין בבניה. אתה יודע, ליד התחנה של קו 65 ברחוב איילת השחר."

"אה, שם... טוב, מקסימום אני אשאל אנשים. אני רק מקווה שאנשים יודעים מה זה רחוב הזית בכלל."

"זה באמת חור, אבל אין לי שותף בינתיים, הייתי צריך משהו שאני יכול להרשות לעצמי." מלמל אדם במבוכה.

"טוב, אני לא יכול להיות שותף שלך כי... טוב, אני אסביר כבר כשאני אגיע אליך. אני בא אליך עכשיו, טוב?"

"בשביל ההפתעה?"

"כן."

"אוקיי, רק שלא תגיע לפני. ביי."

הסלולרי גלש לתוך הכיס ולרגע בקע אור מהכיס של אדם. הוא תופף בהיסח הדעת עם אצבעו על הרמזור עד שהוא התחלף, ואז כמעט שרק לעצמו כשפנה לרחוב הזית.

הוא הוציא את המפתח ופתח את הדלת. הוא נעל אחריו, כמובן, ואז הלך להכין לעצמו קפה.

שחר שנא לשתות קפה בלילה, אחר כך הוא לא היה נרדם. על אדם קפה לא השפיע עד כדי כך, ודווקא הוא היה המכור מבין השניים.

"טזזז!" מעצבן נשמע לפתע והקפיץ אותו, אך למזלו אדם כבר כמעט התרגל לצליל המכוער והמבהיל של הפעמון כך שהקפה לא נשפך עליו.

"רק רגע!" הוא אמר והניח את הספל שלו על השיש, ואז הלך והציץ בחור של הדלת.

זה היה שחר, והוא החזיק נייר.

אדם פתח את הדלת. "אפשר להכנס?" שאל שחר במבוכה. "בטח, תכנס!" אמר אדם והחווה פנימה. שחר נכנס.

"נו נו, מה אתה אומר?" שאל אדם וסגר אחריו את הדלת.

"חור מסריח. אתה חייב לעבור מכאן כמה שיותר מהר. ראיתי שהזית 4 זה אתר בניה נטוש, בטח יש שם נרקומנים." אמר שחר.

"באמת יש שם נרקומנים, לפעמים הם משחקים תופסת עם החתולים הנכים מסביב לעץ בחצר." אמר אדם.

"וגם מבפנים הבית שלך מגעיל." המשיך שחר. "תודה." השיב אדם בהסתייגות.

"נו, אז מה מביא אותך לכאן? מה ההפתעה?" שאל אדם והתרווח על הספה הקרועה שהוא מצא ברחוב והכניס הביתה. "בטח כבר ניחשת..." נבוך שחר ודחף לאדם את המעטפה ליד. אדם סובב את המעטפה והתבונן בה מכל הכיוונים, ואז הזדקף ובחן אותה בחשדנות גלויה.

"זה נראה כמו..." "תפתח, תפתח!" קטע אותו שחר וחזר לשחק בשולי חולצתו במבוכה. אדם פתח את המעטפה ואכן חששותיו התאמתו.

"אתה מתחתן?" אדם צרח. העולם הסתובב סביבו. העולם התערפל פתאום. איך זה יכול להיות? הוא שתה קפה לפני רגע!

"אל תהיה כזה לחוץ! כן, אני מתחתן. זאת ההפתעה. קוראים לה ליאל, היא חמודה, אתה תאהב אותה!"

"אה, זאת לא נטע? חשבתי שקוראים לה נטע! רגע, זאת מישהי חדשה? מתי הספקת בכלל?" אדם התמוטט על הספה הקרועה.

"כן קראו לה נטע, ונפרדנו לפני חצי שנה. את ליאל אני מכיר כבר הרבה זמן אבל רק לפני שלושה חודשים התחלנו לצאת. היא באמת-"

"-אתה מתחתן עם מישהי שאתה יוצא איתה רק שלושה חודשים? מה אתם ממהרים כל כך בכלל? אתה בן 23, לא?" צרח אדם.

"כן, אני-" מישהו שגר בצד השני של התקרה של אדם הטיח שלושה פעמים רהיט כבד ברצפה. "כן, אני בן 23, אבל היא כבר בת 38 ואם אנחנו רוצים ילדים ביחד-" "-ילדים?! בגילך אתה רוצה ילדים?! תסתכל עליך, אתה ילד בעצמך! במה תעבוד? איפה תגורו?" הפעם אדם צעק כבר יותר בשקט.

השכן מלמעלה בתגובה הטיח את המשהו הכבד ברצפה רק פעם אחת.

"אני כן לומד! אני לומד כבר שלושה חודשים עיצוב אינטרנט!"

"עיצוב אינטרנט? יש כזה מקצוע בכלל? ולמה הכל אצלך שלושה חודשים, כרתת ברית עם השטן או משהו??"

"לא, לא! המספר של השטן זה בכלל שש! ונכון, לא קוראים לזה ככה, אבל הרעיון הכללי זה לעצב אתרי אינטרנט. בטח יש בזה הרבה עבודה, ליאל הסתכלה בעיתון וראתה שיש לזה מודעות דרושים!"

"לא, אתה מטורף, אתה באמת מטורף! אז מה אם שש זה המספר של השטן? שש זה יותר טוב משלוש, שש זה פי שתיים משלוש! ומה, אתה הולך ללמוד משהו רק כי הזקנה שלך ראתה בעיתון מודעות דרושים של זה? ומה, אתה באמת חושב שתעשה הרבה כסף במשהו שבסך הכל למדת בשבילו איזה קורס אחד?" אדם לא נרגע.

"היא לא זקנה! ולא אכפת לי כמה כסף אני ארוויח, אני לא צריך כסף כדי להיות מאושר, אני צריך רק שליאל תהיה מאושרת!"

"אוי, איזה בולשיט!" אדם הטיח אגרוף בספה. זאת היתה טעות כי בקצה השני של הספה יצא קצת ריפוד בגלל זה.

"אתה לא מבין, אתה תבין רק כשתאהב מישהי באמת, ואתה בחיים שלך לא אהבת מישהי באמת. בכל אופן, אני מתחתן ואתה בא לחתונה, ואם אחי לא יבוא אז אולי גם תהיה שושבין."

"שושבין? מה, אתם תעשו חתונה פלוצה כזאת עם שושבינים? ולמה שאחיך לא יבוא?" אדם לא התבלבל.

"כי הוא אוהב את ליאל ולמעשה הוא האקס שלה."

"מה? לא נכון!"

"צודק, אמרתי את זה סתם כדי להראות לך שיש דברים גרועים יותר. לא שזה גרוע, כמובן! אני מאושר לגמרי! אתה זה שהמצב שלו גרוע, אם כבר." אמר שחר והחווה בידו על החדר הזעיר והמטונף שאדם מתגורר בו.

"תראה, אני יודע שזה נחמד לחיות על חשבון מישהי גדולה והכל, אבל להתחתן איתה? טוב שלא הגזמת!" אמר אדם.

"אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין. אין טעם לנסות להסביר לך את זה אפילו, אני יודע, פעם גם אני הייתי כמוך. אבל תראה, יום אחד תמצא מישהי שתוציא אותך מהבוץ." אמר שחר ופנה ללכת.

"איזה בוץ? אני מאושר! מ-א-ו-ש-ר! שמעת? אני לא צריך אף אחת! זאת אומרת, אני לא צריך להתחתן עם אף אחת, אני בסדר ככה!"

"ביי." אמר שחר ופנה לצאת.

"ביי ו-אה-מזל טוב." אמר אדם וקם לנעול אחרי שחר את הדלת. שחר רק חייך חיוך קורן וטפח על שכמו של אדם. והלך משם.

אדם נשאר לבד, רק הוא וההזמנה לחתונה של שחר וליאל. "ליאל זה לא שם של זקנה, בטח גם היא שינתה את השם שלה, כמו יסמין." הרהר אדם. ברגע שהוא נזכר ביסמין הוא נזכר גם שהוא צריך למצוא עבודה חדשה בהקדם האפשרי, ושכדאי שהוא גם ישאר בה מספיק זמן עד שהוא יחליט מה לעשות בחיים. עבודה טובה. עבודה טובה באמת.

"לא יקבלו אותי לברמן בשום מקום נורמאלי כשיש כל כך הרבה אנשים שכן עברו קורס ברמנים בעולם." אמר אדם ופזל למסך המחשב.

הוא באמת התכוון להכנס לאינטרנט כדי לחפש עבודה, זאת לא אשמתו שדף הבית שלו זה אתר פורנו.