אני טיפוס שמחפש קשר לבית. ככה לפחות אומר ההורוסקופ שלי. טיפוס שמתרפק על חמימות, על המשפחה, על המקלט הפרטי הבטוח שלו. haven.
אני לא אוהבת את הבית שלי. להפך. אני מתעבת כל רגע בו אני צריכה לשהות במעון הזה שע"פ משרד הפנים הדואר שלי צריך להגיע אליו. [זאת הגדרה ארוכה ומסובכת לבית הרשמי שלי שאני לא מרגישה אליו שום דבר באמת.]
אני שונאת את האנשים שחיים בבית הזה. את הצביעות שנלווית לכניסה אליו. את ההדחקה. את השתיקה. את צבע הקירות. את הצעקות. והמריבות. וההתעלמות.
והאחים. והמיטה. כל מכשירי החשמל שלא עובדים. הכסף, שלא נמצא. הדלתות שלא נסגרות. החלונות שלא נפתחים. הדשא המוזנח. החתולים שלא מוותרים.
אי היכולת להשתלב. ולמצוא לי מקום משלי.
הדרישה האינסופית להיות מישהי אחרת.
ויש את הפנימיה. בניין שגרו בו כ"כ הרבה אנשים לפניי ויגורו גם אחרי [אלא אם כן הוא יתמוטט]. מערכת ניקוז עלובה. חרא של עטלפים על הקירות. טלוויזיה שלפעמים עובדת, ולפעמים [רוב הזמן] לא. מקרר שמציף את המטבח. ואיזה מטבח.
ערמת כלים שלא נגמרת בכיור. גליונות מ4 שנים של לאישה. 3 בנות ישנות על ספה אחת ועוד כמה שותות קפה על השנייה. השולחן בסלון שהוא בעצם מבצר פאווריסטי מגניב $%#$&*%)(. שיר המגב. חזייה על החלון.
חברוּת. קשר חזק ואמיתי. אהבה. הליכות. ריצה. יש שם מישהו שמקשיב לך כשרע לך. את לא לבד.
תהיי מי שאת רוצה. נאהב אותך בכל מקרה.
ולא נצפה ממך לדבר מלבד להיות את עצמך.
ועוד שנה, לאן אני אתגלגל? לדירת חדר וחצי בפתח תקווה? לאכסנייה של לינה וארוחת בוקר בארופה? לחדר אצל חברות שלי? לגור אצל סבא וסבתא? בסיס בצבא? הרחוב?
אין לי מקלט ואין לי לאן לחזור. וגם אין לי לאן להגיע.
אני רואה את עצמי כבת מזל. אין לי שום דבר שקושר אותי למקום בו אני נמצאת.
ואולי זאת הבעיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
