ספר אינטרנטי : פליטי הצדק

מדיו הכחולים של הסוהר, ריצדו כנגד פניהם של האסירים, כל כך קרוב, אך בעצם רחוק כמו החופש עצמו.

להתהלכותו המהירה, התלוו צלילי טלאק של אלת ברזל, בברזל הסורגים. טלאק, טלאק, טלאק, טלאק.

הנוהג הרגיל של השוטרים בבית המעצר הזה, מקום נידח לאנשים נידחים, על פשעים לגמרי לא נידחים.

הקול צלצל בין הקירות אפורי-הבטון של חדר התאים. מולם בהק האפור המטאלי של הסורגים.

והמדים הכחולים צרמו לתמונה. וצרמו לאסירים.

טישטוש המדים נעצר, לפני תא רגיל לגמרי, והסוהר צהל משמחה.

"ג'ון ליאון" הוא אמר בסיפוק, "תראו, תראו, הבן זונה שהרביץ לי בחטיבה" הוא צחק בקול עבה.

מעבר התאים האחרים נשמעו קריאות שונות, 'חתיכת פחדן'. 'חנון'. 'ממזר'.

ורק התא שבו שכן ג'ון ליאון נשאר שקט.

"מה קרה? נעלמה לך הלשון?" הסוהר אמר בחיוך.

לא מרפה. "נו קדימה תגיד משהו, אדון כל יכול".

'נראה את האגרוף שלו עכשיו' מלמל לעצמו הסוהר. אסיר אחד זרק עליו כרית. אך הסוהר לא ייחס לכך חשיבות.

"נו אתה לא יכול לדבר?" הוא ליגלג שוב.

ג'ון ליאון פתח את פיו וחשף מראה מבעית. שיניו היו צחורות, ומדגישות בבירור את מה שנראה כקטיעה של לשון.

הצבעים התערבבו בראשו, והסוהר זז אחורה ביראת פחד.

הוא זז כל כך רחוק, שגבו היה צמוד כבר לסורגים שממול תאו של ג'ון ליאון חסר הלשון.

הוא התעשת, והחל לצעוד קדימה... כששתי זוגות ידיים לפתו את צווארו.

דרשו ממנו כמה שניות עד שהחל בנסיונות הצעקה, והביט לעבר הסוהר שעבד במשמרתו גם כן.

לאחר כמה שניות של מחנק וחיפוש, הוא מצא בעיניו את הסוהר השני. מת. על הרצפה.

גם אני אמות חשב הסוהר. גם אני אמות.

רוח קלה טפחה על פניו, והוא גילה לפניו את מתיו' .

מתיו. פניו זרחו. הסוהר-שוטר הכי מפחיד בכל בריטניה, או לפחות במחוז.

"מתיו", הסוהר צעק, סמוק פנים. האוויר היה חסר לו. וראשו החל להחליף מאדום לכחול.

מתיו התקרב במהירות. שלף אקדח מוטען. וירה.

בום.

הסוהר נפל על הרצפה. הכדור ננעץ עמוק בלבו.

"החוצה" מתיו נבח, כשהעיף צרור מפתחות לאחד התאים. במהירות פרצו האסירים מהתאים, משחררים את חבריהם, ובורחים משם.

"אור של צדק" צעקו האסירים, "נעשה פה צדק". אחד האסירים האחרונים שיצא, היה בחור קירח, בעל פנים קשוחות.

הוא לחץ את ידו של מתיו. ומתיו מלמל "ועכשיו תורי".

האסיר לקח את האקדח מידו של מתיו, ובמכה אחת הדף אותו אל ראשו.

מתיו נפל, חסר הכרה.

האסיר הסתכל לצדדים, ורץ במהירות אחרי כולם.

משאית חנתה מחוץ לבית הסוהר. היציאה הייתה חלקה, כל הסוהרים היו מתים, או חסרי הכרה.בין חסרי ההכרה ,כמובן היה מתיו.

הקירח עלה על המשאית, הציץ פעם אחרונה בבית הסוהר, ו... קפא.

תופעה של האור, או דמיון, הוא לא ידע, אך היה בטוח שראה עוד כתם כחול שחלף מאחורי עמדת הפיקוח.

הוא מיצמץ. הביט שוב, וראה שאין כלום. ליתר בטחון, הוא חשב.כיוון אל עמדת הפיקוח.

בום.