"הנה, לפני כמה ימים, אפילו הזוג המקרי שישב בשולחן הסמוך אלי בבית-הקפה שיחק במשחק כזה: הם ניסו לדבר האחד עם האחר רק בחרוזים. "עוגת הלימון יותר מדי מתוקה," אמרה האישה, שישבה עם הפנים אלי. פה ושם, בעיקר בתורו של הגבר, השתררה שתיקה מחויכת, אך לא לזמן רב, שכן האישה מיהרה להיחלץ לעזרתו.

("...כל רגע בחברתי הוא הנאה ארוכה." "זה בדיוק מה שרציתי לומר, אם רק תתני לי דקה... אגב, את האספרסו הגישו לי קר..." "ובכל-זאת, כלל לא הרגשנו איך הזמן עבר..." "כה מוזר. גם אני לא מאמין...") "האם תרצה שאת החשבון נזמין?" שאלה האישה, וסיימה את המשחק בקריצה. שלוש הוא מספר בודד. אחרי שהלכו מבית-הקפה לא נותר לי אלא לשרבט את הסיפור הזה על מפית נייר לבנה כמו כמה מהחרוזים שלהם. בסופם של דברים, קינאתי בהם: הרי הם באמת היו מאוהבים. הרי הם האמינו בשקרים של עצמם."

[מתוך: "לכחול אין דרום"\אלכס אפשטיין]